שבט | והיה בהאכילה קדושה

על פי המקובלים, ט”ו בשבט הוא התיקון של חטא אדם הראשון. בשיעור זה נעמיק בחטא האכילה מעץ הדעת, בתוצאות של האכילה הזאת ובתיקון שט”ו בשבט מאפשר.

• נפתח בלימוד חטא אדם הראשון מתוך הפסוקים בבראשית
• נמשיך בבירור מהות חטא האכילה מתאווה, והקלקול שחטא זה מביא לעולם, מתוך המדרש ומתוך ליקוטי מוהר”ן
• נעיין בסוגיות בתלמוד הבבלי והירושלמי שפותחות פתח לתיקון
• נעמיק בלימוד מתוך “פרי צדיק”, ספרו של רבי צדוק הכהן מלובלין, שמאיר את חשיבותו של ט”ו בשבט בתיקון

תיאור חטאו של אדם הראשון

בראשית ג’ א-ח

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל׃
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן׃
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן׃
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׃
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׃
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׃
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה’ אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹקִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן׃

בפסוקים אלו ניתן לזהות כמה חטאים שונים, ופגמים בהתנהגות של אדם וחווה: עבירה על ציוויו של הקב”ה לא לאכול מעץ הדעת, אכילה מתאווה, וההתחבאות – וניסיון ההתרחקות, למעשה – מהקב”ה.

התאווה והשלכותיה

מדרש תנחומא נשא ט”ז

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן.

המדרש מתאר את הרצון המקורי של הקב”ה בבריאת העולם: שתהיה לו דירה בתחתונים, כלומר להתקרב לבריאה ולשרות בתוכה. חטא אדם הראשון סותר את הרצון הזה ולא מאפשר לו להתקיים, וההשלכה המיידית היא תחילת ההתרחקות של הקב”ה מהמציאות שלנו.

1. כיצד אתן מבינות את החטא המתואר בפסוקים? האם מתוארת כאן רק בעיה אחת?
2. מהן ההשלכות השונות של חטא אדם הראשון? כיצד השפיע מעשה זה בעולם?

דברים ח’, ז-יח

כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר׃
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ׃
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת׃
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹקֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ׃
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־ה’ אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃
פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ׃
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה׃
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃
הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר  הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ  שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין־מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ׃
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ׃
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה׃
וְזָכַרְתָּ אֶת־ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃

לקראת הכניסה לארץ ישראל, משה מזהיר את בני ישראל שלא ישכחו שכל השפע שיגיע להם שם – מקורו מהקב”ה. האזהרה מעוגנת באכילה: בנ”י יכולים לאכול, לשבוע ולברך את הקב”ה, או לחילופין חלילה להתגאות ולשכוח שהכל ממנו.

1. מהם שני התרחישים שמתארים הפסוקים? מה מבדיל ביניהם?
2. מדוע דווקא האכילה היא “גורם הסיכון” שעלול לגרום לשכחה חלילה מהקב”ה ומהמצוות?

ליקוטי מוהר”ן מ”ז

“וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם” וכו’: (יואל ב)
מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו. גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת. […]
וְדַע, מִי שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה עַל יָדוֹ מוֹפְתִים. כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות כ’ ע”ב): כְּתִיב: “אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים”, וּכְתִיב: “יִשָּׂא ד’ פָּנָיו אֵלֶיךָ”. אָמַר הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא: אֵיךְ לֹא אֶשָּׂא לָהֶם פָּנִים? אֲנִי אָמַרְתִּי: “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ”, וְהֵם מְדַקְדְּקִין עַל עַצְמָן בְּכְזַּיִת וּבְכַבֵּיצָה. נִמְצָא, שֶׁנְּשִׂיאוּת פָּנִים הוּא עַל־יְדֵי שִׁבּוּר תַּאֲוַת אֲכִילָה.
וְזֶה פֵּרוּשׁ (דברים ל”א): “וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי וְהָיָה לֶאֱכֹל”, פֵּרוּשׁ עַל־יְדֵי תַּאֲוַת אֲכִילָה הוּא מַסְתִּיר פָּנִים.

ר’ נחמן רואה באדם שאוכל מתוך תאווה אדם שהוא רחוק מהאמת, אדם שיש בו דלות ודינים שורים עליו. זוהי אכילה שראוי להסתיר פנים ממנה, היא אכילה שפלה. לעומת זאת מי שאוכל ושובע ומברך, זהו אדם שיש בו נשיאת חן. הקב”ה מעריך את האכילה של עם ישראל, שמתבוננים, ובודקים ומודדים את האכילה שלהם “בכזית וכביצה” ורואה בהם אנשים מוארים.

1. מה ההבדל בין האכילות השונות?
2. למה אכילה קשורה לנשיאת פנים?
3. למה הדקדוק בכמויות הוא ההיפך מתאוות האכילה?

הפתח שלנו לתיקון – ברכות הנהנין

תלמוד בבלי, ברכות ל”ה ע”א

תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל.
מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

תלמוד ירושלמי, ברכות ל”ה ע”א

כְּתִיב לַה’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ. הַנֶּהֱנֶה כְּלוּם מִן הָעוֹלָם מָעַל עַד שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. […] וּמַהוּ פִדְיוֹנוֹ? בְּרָכָה.

הגמרא מתארת את מי שנהנה מהעולם הזה ללא ברכה כמי שלוקח משהו שלא שייך לו: מועל בקודש, נהנה מקדשי שמיים ואפילו גוזל מהקב”ה, שלו “הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה”. אותו אדם האוכל בלי מודעות מרוכז רק בעצמו ובהנאה שלו, ומאבד את הקשר לקב”ה.
גם התלמוד הבבלי וגם הירושלמי מתייחסים לצורך בתיקון עמוק מאוד – מהי תקנתו של אותו אדם? במה הפדיון שלו?

1. האם מי שנהנה מהעולם הזה ללא ברכה עובר עבירה שהיא בין אדם למקום (מעילה, הנאה מקדשי שמיים) או בין אדם לחברו (גזל)? מה ההבדל בין שתי האפשרויות, מבחינת מה שמתחולל בנפש האדם?
2. כיצד מתקנות הברכות את ההנאה של האדם, שתהיה ראויה ולא פגומה?

פרי צדיק לט”ו בשבט, אות א

והש”י ברא את האדם שיצטרך אכילה לקיום החיים שהוא חיות הקדושה והיה בהאכילה קדושה. ובתחלת הבריאה היה מזון האדם מפירות האילן כמה שנאמר “ויטע וגו’ וישם שם את האדם” ונטיעה הוא באילנות, וכמה שנאמר “מכל עץ הגן אכל תאכל”. ומה שנאמר “נתתי לכם את כל עשב וגו’ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וגו’ לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו’” אין הכונה הכל לכולם, רק פרי העץ לאדם ועשב השדה לבע”ח.
תדע דאחר החטא בקללות נאמר לו “ואכלת את עשב השדה” וא’ (פסחים קיח ע”א) “דזלגו עיניו דמעות – אני וחמורי נאכל באבוס אחד?!” וא”ל “בזעת אפך וגו’”. ואז נתקללו פירות האילן, ועתיד להחזירן לתיקונן כמ”ש (ב”ר פ’ יב). ובעצרת על פירות האילן (כמ”ש ר”ה ט”ז ע”א) כי במתן תורה נעשה חירות ממלאך המוות ומיצר הרע שהכל א’ (כמ”ש ב”ב ט”ז ע”ב) וחזר להיות כקודם החטא ונתקנים הפירות. ובשבט הוא על ידי היסורין על דרך שנאמר “הכרתי גוים וגו’ תראי אותי תקחי מוסר” (צפניה ג’ ו-ז), ונאמר במכות מצרים “אשר יגורת מפניהם” (דברים כ”ח ס). ועל ידי זה היה רפואה לישראל וזהו “שבטך ומשענתך” שע”י השבט זוכין למשענת שהוא דברי תורה (כמ”ש חגיגה י”ד ע”א).
והנה אדם הראשון קודם הקלקול היה עסקו רק בדברי תורה כי נברא בבחירה לבחור רק בטוב. ופרנסתו מזומנת בלא שום יגיעה דעצי הגן נתנו פרים וחטים גם כן היו גדלים באילן וכמ”ש (ברכות מ ע”א) “דאיכא למ”ד דאילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה” ורש”י כתב (ר”ה ט”ז ע”א) דמש”ה א’ הביאו שתי הלחם בעצרת שיתברכו פירות האילן.
ואז הוציאו האילנות גלוסקאות, כמו לעתיד – שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו’ (כמ”ש שבת ל’ ע”ב) ולא היה נצרך אף טורח דטחינה ואפייה. ואיתא בתוק”ז (תי’ כ”ד) ובתיקונים שבסוף זוה”ח (דף ק”ז ב) דכלא קשוט – מאן דאמר חטה ומאן דאמר תאנה ומאן דאמר גפן ולא הוו חולקין במילוליהו עיין שם, והיינו שהיה כח עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בכל עצי הגן, והמחלוקת הוא רק במה תחלת הקלקול (ונת’ בראשית מא’ ח’ ע”ש). ואחר הקלקול, שניתן הכל תחת הבחירה לבחור בטוב ובהיפך, נאמר לו “בזעת אפך וגו’” שיצטרך יגיעה ועבודה בדרך ארץ להיות לו לסייעתא להיות משכחת עוון ולבחור בחיים ובטוב.
ואיתא מהאריז”ל דהנפשות מדור המבול נשתעבדו במצרים וגם נפש משה רבינו ע”ה היה בדור המבול וכמו שנרמז בגמרא (חולין קל”ט ע”ב): “משה מן התורה מנין? ‘בשגם הוא בשר’,” – “בשגם” גימט’ משה, ועל זה מרמז כי מן המים משיתוהו ממימי המבול.
דמקלקול אדם הראשון נעשה הערבוב גם בנפשות וגלות מצרים היה להפריד הרע מהטוב ונתקנו אז נפשות דור המבול. וידוע דחטא דור המבול היה בתאוה ועיקר תאוה בלב ועל זה נאמר “מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים” (משלי ד’ כג). והמכות שהיה נגוף לממצרים ורפואה לישראל כאשר שנולד נתינתו כמו פעם, וסדר המכות מתתא לעילא, והיה מכת ארבה נגד בינה לבא. וכ’ במכת ארבה “ולמען תספר וגו’” וכ’ ביואל גם כן “לבניכם ספרו וגו’”, מרמז שנתקנו ישראל בפנימיות הלב לדורות. […]
ולזה היה מכת ארבה בחודש שבט שיתוקן פנימיות הלב מתאות גשמיות וזה מרמז “המליך אות צ’ בלעיטה”, שהצדיק מתקן בראשית עבודתו תאות אכילה כש”נ “צדיק אוכל לשובע נפשו” (משלי י”ג כה), רק להחיות את נפשו בלא שום תאוה. וחודש שבט זמן תיקון האכילה מתאוה.
ואחר כך בחדש אדר מכת חשך נגד חכמה מוחא ואז הוא מחיית עמלק ומרמז נגד משיח בן יוסף שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל (כמ”ש פסיק’ רבתי פ’ יב). ושבט הוא ההכנה למחיית עמלק. ואמרנו שלכך המצוה בפורים לעשות סעודה ולשתות, כי כבר נתקן ענין אכילה ונמחה זכר עמלק על ידי צדיק האוכל לשובע נפשו.
ומסמך גאולה לגאולה (מגילה ו ע”ב) היינו גאולת מחיית עמלק לפסח, וחודש ניסן שמרמז על משיח בן דוד כ”ע איהו כתר מלכות ובמדת כ”ע נגאלו ישראל ממצרים בניסן ובו עתידין להגאל.
ובעצרת, זמן מתן תורה, שנתקן קלקול אדם הראשון שהיה חירות מיצר הרע, מקריבין שתי הלחם שיתברכו פירות האילן. דחטים גם כן מין אילן כמ”ד דעץ הדעת חטה היה (כמ”ש רש”י ר”ה טז.) ומרמז שעל ידי התורה נתקן ונחשב כמו קודם הקלקול. ובשבט – לבית שמאי מראש חודש ולבית הלל מט”ו בו שנתמלא הסיהרא מפגימתה – שנתקן ענין תאות אכילה, הוא ר”ה לאילן, ואנחנו מברכין על הפירות להכניס בהם ברכה וקדושה.

ר’ צדוק, בספרו “פרי צדיק”, מתאר את מצב שלם ובראשיתי: הקב”ה ברא את האדם כך שיצטרך לאכול, והאכילה תהיה חלק מהקיום הטבעי. במקור, האדם היה אמור לאכול רק את פרות האילן, ופרנסתו היתה אמורה להיות זמינה בקלות וללא כל מאמץ. אחרי שחטא, נתקללו גם פרות האילן ונגזר על האדם שייצטרך לעבוד ולהתאמץ כדי לאכול, אבל הקלקול הזה עתיד להיתקן והמציאות תחזור כמו שהיתה מבראשית. יותר מכך – העצים לא יוציאו רק את הפירות שאנחנו רגילים אליהם, אלא תוצרים מוגמרים כמו גלוסקאות (לחמניות), שיחסכו כל צורך בעבודה מצד האדם.

ר’ צדוק מתייחס גם לחטא של דור המבול כחטא של תאווה, כמו חטאו של אדם הראשון. גלות מצרים, הוא מבאר, נועדה לתקן את שני החטאים, להפריד מחדש את הרע מהטוב ולתקן את מה שהתקלקל בעולם.

מכת ארבה, שהתרחשה בחודש שבט, ממוקדת גם היא בתאווה, ומהותו של החודש היא בתיקון של התאווה ובמיוחד תאוות האכילה. התיקון, כפי שלמדנו כבר מהגמרא והירושלמי בברכות, מגיע דרך הברכות, שמכניסות קדושה בפירות ובאוכל ומטמיעות אותה בחיינו.

1. כיצד מאפיין ר’ צדוק את הקלקול בחטא אדם הראשון? במה הוא בא לידי ביטוי? מה איבדנו בעקבות החטא הזה?
2. מה מוסיף לכן ההקשר הרחב יותר שפורש ר’ צדוק לתהליך התיקון, המתחיל בחודש שבט ומסתיים במתן תורה?
3. כיצד אתן מבינות את התיקון שמאפשרות הברכות? למה דווקא ברכות, ולא מצוות אחרות התלויות בארץ הקשורות לשלבים הקודמים בתהליך הכנת האוכל – כלאיים, לא תחסום שור בדישו, לקט, שכחה ופאה, תרומות ומעשרות וכן הלאה?