מהו ה”סוד” של התורה?
לעיתים נדמה שלימוד תורה הוא תהליך שכלי וחיצוני בלבד – העברת מידע מרב לתלמיד, קריאת טקסטים וניתוחם. אך המקורות שלפנינו מזמינים אותנו למבט אחר, עמוק ואינטימי יותר.
בשיעור זה נבחן את המתח שבין התורה הנגלית והציבורית לבין הממד הנסתר והאישי שלה. נגלה שה”סוד” אינו בהכרח ידע מוצפן בתוך ספרים, אלא חוויה פנימית בלתי ניתנת להסבר, התלויה בעבודת הנפש ובקשר הייחודי של כל אדם עם הקדוש ברוך הוא. דרך המקורות ננוע מהמרחב הציבורי של “השוק” אל תוך המרחב האינטימי של הלב, ומשם למעמד הר סיני כחוויה אישית וייחודית לכל אחד ואחד.
- נפתח במתח שבין לימוד תורה בגלוי ובסתר, דרך סיפורם של רבי ורבי חייא, ונבין את הקשר שבין עומק פנימי להשפעה חיצונית.
- נחווה את המבט האישי בהר סיני, דרך משל ה”איקונין” בפסיקתא רבתי. נבין את ההתאמה האלוהית ללומד, דרך הדיון בשמות רבה על הקול המדבר “לפי כוחו” של כל אחד.
- נגדיר מחדש מהו “סוד”, בעקבות ה”מאור ושמש” – לא ידע תיאורטי אלא השגה שבלב.
- נצלול למשל ה”אהובה בהיכל” מתוך הזוהר, כדי להבין את שלבי ההתגלות של התורה לאוהביה.
- נסיים בתנאים המקדימים למפגש זה – תיקון המידות ובהירות הרצון ככלי להבנת התורה.
בין השוק לסתר: היכן לומדים תורה?
הגמרא במסכת מועד קטן מתארת מחלוקת בין רבי, שגזר ללמוד תורה רק בסתר, לבין רבי חייא שלימד
בשוק.
מועד קטן דף טז עמוד א
פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש – “חמוקי ירכיך כמו חלאים” (“…מעשה ידי אומן”, שיר השירים ז), מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי – איקפד. אתא (בא) רבי חייא לאיתחזויי ליה (לבקר אותו), אמר ליה: עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה (שלקח דבר בדעתו = ונעלב), נהג נזיפותא (נידוי) בנפשיה תלתין יומין. … לסוף אתא (בא), אמר ליה: … מאי טעמא עבד מר הכי? (מה הטעם שעשית ככה) – אמר ליה: דכתיב חכמות בחוץ תרנה (משלי א). אמר ליה: אם קרית – לא שנית, ואם שנית – לא שילשת, ואם שילשת – לא פירשו לך. חכמות בחוץ תרנה – כדרבא. דאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ. והא כתיב ‘לא מראש בסתר דברתי!’ (ישעיהו מח) ההוא ביומי דכלה .
רבי מסביר שגם הפסוק “חכמות בחוץ תרונה” אינו קריאה ללימוד המוני, אלא הבטחה: מי שלומד “מבפנים” – מתוך עומק וצניעות – תורתו בסופו של דבר תתפרסם ותשפיע “מבחוץ”
- מה המחלוקת בין רבי לרבי חייא? מה הרווח והחיסרון של כל שיטה?
- איך אתן מבינות את האמירה שמי שלומד “מבפנים” תורתו מכרזת עליו “מבחוץ”?
“בי היא מבטת”: ההתגלות כחוויה אישית
פסיקתא רבתי פרשה כא ד”ה “אנכי ה’ אלהיך”
אמר רבי יוחנן האיקונים הזה אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת, כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר אנכי ה’ אלהיך
המדרש משתמש במשל ה”איקונין” (דיוקן) – ציור שנראה כאילו הוא מביט בכל אחד מאלף אנשים בו זמנית. כך היה במעמד הר סיני: למרות ההתגלות הכללית, כל אחד מישראל הרגיש שהקב”ה פונה אליו באופן אישי ואומר לו “אנכי ה’ אלוהיך”.
- מה ההבדל בין לשמוע קול כחלק מהמון לבין התחושה ש”בי היא מבטת”?
- לדעתכן, מה אדם צריך לעשות כדי לזכות ולהרגיש שהקב”ה מביט רק בו בתוך המציאות היומיומית?
“לפי כוחו”: הפער שבין האלוהי לאנושי
שמות רבה כ”ט א’
“אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד, לג): “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים”, הַמִּינִין שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי שִׂמְלָאי אָמְרוּ לוֹ אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בָּעוֹלָם, אָמַר לָהֶם, לָמָּה, אָמְרוּ לוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים”, אָמַר לָהֶם, שֶׁמָּא כָּתוּב מְדַבְּרִים, אֶלָּא (דברים לד, ג): “מְדַבֵּר”. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָאֵלּוּ דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, חָזַר רַבִּי לֵוִי וּפֵרְשָׁהּ, אָמַר לָהֶם: “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים”, כֵּיצַד, אִלּוּ הָיָה כָּתוּב קוֹל ה’ בְּכֹחוֹ, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא (תהלים כט, ד): “קוֹל ה’ בַּכֹּחַ”, בַּכֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן וְהַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁשְּׁמַעְתֶּם קוֹלוֹת הַרְבֵּה תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁמָּא אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא תִּהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הוּא ה’ אֱלֹקֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, ו): “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”.
המדרש עוסק במתח שבין המושג “אלוהים” (הנתפס לעיתים כריבוי או ככוח מופשט ורחוק) לבין “אנכי ה’ אלוהיך” הפרטי. רבי לוי מסביר שהקול האלוהי לא נשמע בשיא עוצמתו (“בכוחו”) – כי העולם לא היה יכול לעמוד בכך – אלא “בכוח” של כל אחד ואחד: הבחורים, הזקנים והקטנים שמעו לפי יכולת ההכלה שלהם.
- כיצד העובדה שהקב”ה מדבר “לפי כוחו” של אדם מגשרת על הפער שבין “אלוהים” האינסופי לבין הקשר האישי של “אלוהיך”?
- איך ההבנה הזו משנה את הציפייה שלנו מעצמנו בזמן לימוד תורה?
מהו סוד? ההבדל בין מידע לחוויה
מאור ושמש, פרשת וארא
נראה על פי פשוטו דהנה כתיב “סוד ה’ ליראיו”, יש לומר כך: דהנה יש להבין מה זה סודות התורה שקוראין כל ישראל סודות התורה? שאין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה וכתבי האר”י ז”ל וזוהר הקדוש, דהנה לשון סוד הוא דבר שאי אפשר לגלות לאחרים כלל, והלא כל הקבלה וכתבי האר”י והזוהר יכולין לגלות לאחרים ולפרשם ביתר שאת – ואם כן כיון שנתגלה אין זה סוד. אבל מה הוא סוד? שאי אפשר לגלות לשום אדם הוא סוד ה’. רצה לומר: עצם אלקות שהוא היה הוה ויהיה והוא עיקרא ושרשא דכולי עלמין – זה אי אפשר לגלות לשום בריה, רק כל אדם משער לעצמו השגת אלקות לפי שכלו ולפום שיעורין דלביה. וכל מה שהאדם מזכך עצמו ומיגע עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו הזך יותר ויותר.
ומה שמשיג שכל באלקותו יתברך זה אי אפשר לגלות לשום אדם מעמקי לבו מה שהוא בלבו ושכלו, הגם שיכול לדבר לאחרים ולהכניס בלבם מציאות אלקותו ויראתו יתברך שמו, אבל כל מצפוני לבו אי אפשר לגלות להם – כידוע לכל מי שנכנס לעבודה באמת.
על כן, זה נקרא סוד, כי הוא סוד באמת שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה. רק כל אחד מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו. ומה שאדם משיג יותר השגות אלקות בכלל ובפרט, דהיינו: שבא למדריגות גדולות בהשגות אלקות על ידי הזדככות יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים, כי יש לו יותר בלבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו. וזהו “סוד ה’ ליראיו”. רצה לומר: שנשאר תמיד אצלם בסוד שאי אפשר לפרש.
ה”מאור ושמש” מחדש ש”סוד” אינו ידע קבלי שניתן ללמוד בספר, שהרי מרגע שנדפס הוא כבר אינו סוד. הסוד האמיתי הוא השגת האלוהות האישית שבלב, שנובעת מזיכוך ויגיעה, ואי אפשר להעביר אותה לאדם אחר במילים.
- האם קרה לכן שהרגשתן משהו כל כך חזק בלימוד או בתפילה שלא הצלחתן להסביר לאחרים? האם זהו “סוד”?
- לפי ה”מאור ושמש”, מה הקשר בין יגיעה לבין השגת הסוד?
התורה כאהובה: תהליך ההתקרבות
הזוהר שמות צ”ט
עד כמה בני אדם מעורבבים בשכלם ואינם רואים בדרך האמת בתורה. התורה קוראת להם בכל יום בנהימה, ואינם רוצים להטות את ראשם לשמוע לדבריה. ואף על פי שאמרתי שדרך התורה היא שאיזה דבר סוד יוצא מנרתיקה ומתגלה קצת ומיד מסתתרת, כך הוא בודאי, ואף זאת בזמן שמתגלה מתוך נרתיקה ונסתרת מיד, אינה עושה דבר זה אלא לאלו שיודעים בה ומכירים אותה.
משל למה הדבר דומה? לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא מסתתרת בסתר בתוך היכלה, ויש לה אוהב יחיד שבני אדם לא יודעים בו – הוא נסתר. זה האוהב, מתוך האהבה שאוהב אותה עובר תמיד בשער ביתה, וזוקף עיניו לכל צד. היא יודעת כי האוהב שלה מסבב תמיד את שער ביתה. מה היא עושה? פותחת פתח קטן בהיכל ההוא שהיא נסתרת בו, ומגלה את פניה אל אוהבה ומיד חוזרת ומתכסית. כל אלו שהיו ליד האוהב לא ראו ולא הסתכלו, אלא האוהב לבדו. ומעיו, ולבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמתוך האהבה שאוהבת אותו נגלתה אליו רגע אחד כדי לעורר אליו את האהבה.
בא וראה, כך היא דרכה של תורה: בתחילה, כשמתחילה להתגלות לאדם בתחילת לימודו, רומזת לו ברמז, אם הוא יודע ומבין הרי טוב, ואם אינו יודע מעצמו, שולחת אליו שליח. התורה קוראת אותו פתי, והתורה אומרת לאותו שליח: אמרו לזה הפתי שיתקרב לכאן ואדבר עמו, זהו שכתוב (משלי ט, ד – ה) “מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו, לכו לחמו בלחמי”. כשמתקרב אליה, מתחילה לדבר עמו מאחורי הפרוכת שפרסה לו, דברים לפי דרכו והבנתו, שיסתכל ויתבונן מעט מעט, וזה הוא דרש – דברים היוצאים קצת מהפשט. אחר כך התורה מדברת עמו מאחורי צעיף דק דברי חידה, וזו היא אגדה. ואחר שכבר נעשה רגיל אצלה, היא מתגלית אליו פנים בפנים, ומדברת עמו על כל הסודות הסתומים שלה, ועל כל הדרכים הסתומים שהיו סתומים בלבה מימים קדמונים, אז הוא אדם שלם – בעל תורה ודאי, והוא נקרא בעל הבית, כי כל הסודות שלה גילתה לו, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.
אמרה לו: ראית דבר הרמז שרמזתי לך בראשונה, כך וכך סודות היו בו, כך וכך הוא. מיד הוא רואה שאין להוסיף על אותם הדברים ואין לגרוע מהם. ואז נראה פשט הכתוב כמו שהוא, אין להוסיף ואין לגרוע ממנו, אפילו אות אחת. ועל כן צריכים בני אדם להיזהר ולרדוף אחרי התורה ולהיות אוהביה כמו שנתבאר
הזוהר ממשיל את התורה לאהובה המסתתרת בהיכל ומגלה את עצמה רק לאוהבה המתמיד, וגם זאת בהדרגה: מרמז ודרש ועד גילוי “פנים בפנים”. רק כשהלומד הופך ל”בעל הבית”, היא מגלה לו את כל סודותיה הכמוסים ביותר.
- מה מוסיף משל האהובה להבנה שלנו על הקשר עם התורה?
- מה נדרש מהאוהב כדי שהאהובה תפתח לו? מה הזוהר מבקש מאיתנו ללמוד מכך?
הכנת הכלים: מידות ורצון
ו. פירוש רבינו יונה על אבות פרק ג משנה יז
אם אין דרך ארץ אין תורה – ר”ל שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות כי אי אפשר וזהו כענין שנאמר נעשה ונשמע וכמו שכתבנו:
אורות התורה ו’
לְפִי עֵרֶךְ בְּהִירוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁלִּפְנֵי הַלִּמּוּד תִּגְדַּל בְּהִירוּת הַהֲבָנָה שֶׁל הַלִּמּוּד. הַשֵּׂכֶל מִתְרוֹמֵם עַל פִּי יְסוֹד הִתְרוֹמְמוּת הָרָצוֹן, וְהוּא מִתְבַּהֵר לְפִי הַמִּדָּה שֶׁל בְּהִירוּת הָרָצוֹן.
שני המקורות האחרונים עוסקים בשאלה: מה מכין את הלב לקבל תורה?
רבינו יונה מסביר את המשנה “אם אין דרך ארץ אין תורה”: הסדר חשוב – קודם מדות, ואחר כך תורה. התורה אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות. זה לא רק עניין מוסרי – זה הכרחי טכני: כמו “נעשה ונשמע”, תחילה ההכנה, ואחר כך הקבלה.
הרב קוק ב”אורות התורה” מוסיף ממד נוסף: לפני הלימוד נדרשת תשובה. ככל שהתשובה שלפני הלימוד בהירה יותר – כך ההבנה של הלימוד תהיה בהירה יותר. השכל מתרומם על פי יסוד התרוממות הרצון. כלומר: לא מספיק להיות חכמה – צריך לרצות, ולרצות מהמקום הנכון.
- לפי רבינו יונה, מה בדיוק “מדות” עושות שמכינות את הלב לתורה? מה הקשר?
- הרב קוק קושר בין בהירות הרצון לבין בהירות השכל. מה לדעתכן זאת אומרת מבחינה מעשית – לפני שיעור, לפני לימוד?
- נחזור לשאלת הפתיחה: לאחר כל המקורות שלמדנו – מה זה אומר “לדעת תורה”? ומהי ההכנה שמאפשרת את זה?
