תמוז | “לוחות ושברי לוחות” – תשובת הלוחות השבורים

“יישר כוחך ששיברת”

שני מדרשים, בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, מתמקדים באותם הרגעים הקשים של שבירת לוחות הברית. שניהם מגיעים למסקנה מפתיעה: הקב”ה לא כועס על משה רבינו ששבר את הלוחות, אלא בדיוק להפך – הקב”ה משבח אותו ותומך במעשהו. 

בבלי מנחות ע”ט 

״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פְּעָמִים שֶׁבִּיטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יִסּוּדָהּ, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. 

ירושלמי תענית פרק ד’ הלכה ה 

“וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלּוּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אוֹתָם תַּחַת הָהָר”
תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ שֶׁיִּשְׁבְּרֵם. [שֶׁנֶּאֱמַר] “וְאֶכְתֹּב עַל הַלּוּחוֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר שִׁיבַּרְתָּ.” אָמַר לוֹ. יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁשִּׁיבַּרְתָּ. 

ריש לקיש בגמרא ורבי ישמעאל בירושלמי דורשים שניהם את המילה “אשר”, שמופיעה פעמיים באותו הפסוק (“אשר היו על הלוחות… אשר שיברת”), ושומעים בה לא “אשר” אלא “אשריך” – לא רק על דעתו-שלו שבר משה את הלוחות, אלא גם על דעת הקב”ה. על מה משבח הקב”ה את משה?  

לוחות ושברי לוחות

הירושלמי ממשיך ומתאר את מעשה שבירת הלוחות כרגע דרמטי של “משיכת חבל” בין משה לקב”ה על הלוחות. משה לא רק שובר את הלוחות, הוא “חוטף” אותם מידי הגבורה. 

ירושלמי תענית פרק ד’ הלכה ה 

רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן: הַלּוּחוֹת הָיוּ אוֹרְכָן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שְׁלֹשָׁה. וְהָיָה מֹשֶׁה תָפוּשׂ בִּטְפָחַיִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטְפָחַיִים וּטְפָחַיִים רֵיוַח בָּאֶמְצָע. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחוֹטְפָן מִיָּדוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה. וְגָבְרָה יָדוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה וְחָטְפָן מִמֶּנּוּ.
הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בַּסּוֹף וְאוֹמַר “וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה” – יְיֵא שְׁלָמָא עַל יָדָא דְגָבֵרָת עַל מִינָא (יהא שלמא ליד דגברה יותר ממני)
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר אַבַּיי. [הַלּוּחוֹת] הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִפְרוֹחַ וְהָיָה מֹשֶׁה תוֹפְשָׂן. [דִּכְתִיב] “וָאֶתְפּוֹשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת.”

על מה נלחם משה? למה היה כל כך חשוב להחזיק בלוחות, אם בסוף הם נשברו? 

משה מבקש דווקא את הקיום של הלוחות בעולם. הוא לא מוכן לתת להם לפרוח, ולא מוכן לתת לקב”ה לחטוף אותם ולשמור אותם אצלו. משה מבקש להנכיח את המציאות המורכבת בעולם – להניח את שברי הלוחות בארון הברית, לצד הלוחות השניים, השלמים, שמייצגים את התיקון. 

נקודת מבט דומה, שמוצאת ניצוץ של אור בתוך מה שנראה כשבר גדול, קיימת גם במדרשים על החורבן. 

איכה רבה ד’ יד

“כִּלָּה ה’ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ,” אָמַר רַבִּי אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה. […] “כִּלָּה ה’ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן”, כְּתִיב (תהלים עט, א): “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ,” לָא הֲוָה קְרָא צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא בְּכִי לְאָסָף, נְהִי לְאָסָף, קִינָה לְאָסָף, וּמָה אוֹמֵר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ, וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשִׁבֵּר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פַּדְגּוֹג שֶׁלּוֹ אִיבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ, הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְאַתְּ יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ.” 

אסתר רבה, פתיחתא י”א

אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַעֲבָדָהּ פַּלְגוּ, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְשַׁמֵּשׁ צָרָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה, שִׂמְחָה. […] אֲתִיבוּן לֵיהּ (ירמיה לח, כח): “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם.”
אֲמַר לוֹן אַף הַהִיא אֵינָהּ צָרָה אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נוֹלַד מְנַחֵם וְנָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוּכֵי עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל אַפּוּכֵי גְדוֹלָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איכה ד, כב): תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן.

מכות כ”ד ע”א

וּכְבָר הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ […] פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, וְעַכְשָׁיו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ, וְלֹא נִבְכֶּה?! אָמַר לָהֶן: לְכָךְ אֲנִי מְצַחֵק, דִּכְתִיב: ״וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָה בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ״ […] עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ.

המדרש מלמד אותנו שגם כשהקב”ה כועס עלינו ושופך את חמתו, לא תמיד זה לרעתנו. החורבן עשוי להיות דווקא הצלה מעונש גדול הרבה יותר, או פתח והבטחה שהגאולה עוד תבוא. 

אם כך, איזו נקודת אור נוכל למצוא בשבירת הלוחות? איזה תיקון היא מאפשרת לנו? נלמד יחד מתורותיהם של רבי נחמן ושל רב צדוק ב”פרי צדיק”.

בואה של השכחה לעולם

כבר בגמרא במנחות, מקשר רב יוסף בין שבירת הלוחות לשכחה: “מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ”, ורבי נחמן ממשיך ועוסק בזיהוי זה. 

ליקוטי מוהר”ן תורה רי”ז 

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה (סוף מלאכי) – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת תַּמֻז, חָסֵר וָאו. כִּי אָז, בְּתַמּוּז, צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ הַזִּכָּרוֹן לְתַקֵּן הַשִּׁכְחָה, כִּי אָז נִתְהַוֶּה הַשִּׁכְחָה, כִּי עַל־יְדֵי הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּחֹדֶשׁ תַּמּוּז נִתְהַוָּה הַשִּׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נד): אִלְמָלֵא לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל,  
וְעַל־כֵּן חָסֵר וָאו מִתַּמֻּז כַּנַּ”ל, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת נִסְתַּלֵּק הַוָּאו, כִּי הַלּוּחוֹת הֵם בְּחִינַת וָאו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב”ב יד): הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה:  
גַּם זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת תַּמֻּז. כִּי בְּתַמּוּז נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא ד:). וְגַם כָּאן חָסֵר וָאו, מֵחֲמַת שֶׁאָז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת וָאו, כַּנַּ”ל:

• איזה אור יכול להימצא בשכחה? 

שיחות הר”ן כ”ו 

אֵצֶל הָעוֹלָם הַשִּׁכְחָה הִיא חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵיהֶם.
אֲבָל בְּעֵינַי, יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה. כִּי אִם לֹא הָיְתָה שִׁכְחָה, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה’, אִם הָיָה זוֹכֵר כָּל מַה שֶּׁעָבַר לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אֹפֶן, גַּם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם מְאֹד כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו. אֲבָל עַכְשָׁו עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח מַה שֶּׁעָבַר. וְאֶצְלוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָבַר וְהָלַךְ, נִפְסָק וְהוֹלֵךְ לַחֲלוּטִין! וְאֵינוֹ חוֹזֵר בְּדַעְתּוֹ עוֹד כְּלָל. וְאֵינוֹ מְבַלְבֵּל כְּלָל עַצְמוֹ עוֹד בַּמֶּה שֶּׁכְּבָר עָבַר וְהָלַךְ וְכוּ’.
וְעִנְיָן זֶה הוּא דֶּרֶךְ עֵצָה טוֹבָה גְּדוֹלָה מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה’, כִּי עַל־פִּי רֹב יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים רַבִּים וְעִרְבּוּב הַדַּעַת מְאֹד מִמַּה שֶּׁחָלַף וְעָבַר. […] עַל־כֵּן הַשִּׁכְחָה הִיא עֵצָה טוֹבָה גְדוֹלָה מְאֹד לָזֶה, שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁחוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדָּבָר, יַעֲבִיר וִיסַלֵּק אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה לְגַמְרֵי. וְלֹא יַתְחִיל לַחֲשֹׁב עוֹד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיָן זֶה כְּלָל. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד.
וְאִיתָא בַּסְּפָרִים: שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתַּן הַשִּׁכְחָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל לוֹמְדֶיהָ תָּמִיד כַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. כִּי עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה כְּשֶׁחוֹזֵר וּבָא וְלוֹמֵד אֲפִלּוּ מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד, הוּא אֶצְלוֹ כַּחֲדָשׁוֹת וְחָבִיב עָלָיו.
וְאִיתָא מָשָׁל, עַל הַלּוֹמֵד וְשׁוֹכֵחַ, שֶׁשָּׂכְרוּ אֲנָשִׁים לְמַלֹּאת חָבִיּוֹת וְהַחָבִיּוֹת הָיוּ נְקוּבִים וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ שׁוֹפְכִין לְתוֹךְ הַחָבִיּוֹת נִשְׁפַּךְ לַחוּץ, וְהַטִּפְּשִׁים אָמְרוּ: ‘הוֹאִיל וְחוֹזֵר וְנִשְׁפָּךְ לַחוּץ, לָמָּה לָנוּ לְיַגֵּעַ וּלְמַלֹּאת מֵאַחַר שֶׁאַחַר־כָּךְ נִשְׁפָּךְ?!’
אֲבָל הֶחָכָם אָמַר: ‘מַה לִּי בָּזֶה? הֲלֹא פּוֹרְעִין לִי עַל הַיּוֹם, וּשְׂכָרִי לֹא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וָיוֹם, כִּי אֲנִי מֻשְׂכָּר לְיָמִים וּמַה לִּי אִם נִשְׁפָּךְ?’.
כָּךְ אַף־עַל־פִּי שֶׁשּׁוֹכֵחַ לִמּוּדוֹ, שְׂכָרוֹ לֹא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וְיוֹם.
וְדַע, שֶׁלֶּעָתִיד מַזְכִּירִין אֶת הָאָדָם כָּל מַה שֶּׁלָּמַד. אַף אִם שָׁכַח. גַּם בְּנֵי אָדָם הַשּׁוֹמְעִים הַתּוֹרָה שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְאֵינָם מְבִינִים אוֹתָהּ, לֶעָתִיד בָּעוֹלָם הַבָּא יָבִינוּ. כִּי עִקַּר הַתּוֹרָה הִיא לְהַנְּשָׁמוֹת, שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא יִהְיוּ הַנְּשָׁמוֹת בְּקִיאִים וּמַשִּׂיגִים הֵיטֵב אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלָּמַד וְשָׁמַע הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. אַשְׁרֵי הַמְבַלֶּה יָמָיו בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה הַרְבֵּה.

רבי נחמן מציע מעלה גדולה בשכחה – היא מאפשרת לאדם להניח בצד את הכאבים, המכשולים והבלבולים, ופותחת פתח ללימוד מחודש. הוא גם מבטיח ללומד שגם אם ישכח את לימודו, הוא יקבל שכר על הלימוד ולעתיד לבוא – יזכור ויבין את כל מה שלמד. 

רבי צדוק מוצא מעלה גדולה עוד יותר בשכחה: 

פרי צדיק, ספר קדושת שבת ז’

ולפי שדברות הראשונות היו קודם החטא דאלמלא חטאו לא נתנה להם אלא תושב”כ. ע”כ לא נרמז שם השכר דהשגת תושבע”פ. ומ”ש (ב”ק שס) לפי שעתידין להשתבר היינו משום דבאמת א’ (סוף חולין) למען ייטב לעולם שכולו טוב. ואז יתגלה האור כי טוב הגנוז לכל הנפשות דישראל בלא העלם כלל. וא”כ גם מצד בהירות והתגלות אור דתושב”כ שבראשונות היל”ל ג”כ למען ייטב אלעתיד. וע”כ א’ משום שישתברו דשבירת הלוחות הוא ביטול התורה. וכמ”ש (מנחות צט.) משברי לוחות דמונחים בארון לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו. ושם (ע”ב) דביטולה של תורה זהו יסודה מדאמר לו “יישר כחך ששיברת”. כי ע”י שלמדין ושוכחין צריכים לעמל ולייגע ביותר לאוקמי גירסא (לעמוד על הלימוד) ולהגביר כח יותר. וזהו בביטול של התגלות גוף התורה שע”י הגברת כח ביגיעה יותר יוכלו להחזירה וכ”ש ר”ח (כתובות קג:) אי ח”ו משתכחא תורה מישראל מהדרנא בפלפולי. וע”כ אלו הי’ כתוב שם ייטב היינו שהי’ שם מהתגלות הטוב שבתורה והי’ השבירה גם לזה שיהי’ ביטול גם להגברת הכח בהתחכמות. 

המאמץ שבלימוד המחודש לאחר השכחה, מסביר רב צדוק, מגביר את כח הלימוד שלנו ומוסיף עוד אור וטוב בעולם. 

יהפוך לנו למחול אבלנו

נסיים בתורה מתוך ה”שפת אמת”, שמזכירה לנו את ההזדמנות הגדולה לתיקון ששלושת השבועות מעמידים בפנינו, ואת האור הגדול שמחכה לנו לאחר התיקון. 

שפת אמת במדבר, בלק [תרמ”ו]

קודם החטא היו מוכנים בנ”י לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות היינו שהי’ מתוקן כל העולם והיו משועבדים כל האומות תחת בנ”י ולא הי’ הסט”א יכול לעכב התפשטות התורה והי’ הולך מסוף העולם כו’. אך אחר החטא נאמר אין לך יפה מן הצניעות שצריך להיות התקונים בהסתר. וזה הי’ מקטרג אותו רשע באשר בנ”י חטאו ואינם יכולין לתקן ולקבל הקול גדול. אכן באמת כל זה עשו הרשעים. וע”י מלחמת עמלק נתרשלו בנ”י מלהיות מוכן לתקן הכל. ולכן נשבע הקב”ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק במהרה בימינו. ואז יתקדש שמו הגדול. ואיתא שברי לוחות מונחים בארון. והיינו כי בודאי המתנה שנתן לנו הקב”ה לא הי’ למגן ואם כי אז לא היינו ראוים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי”ז בתמוז וצריכין לתקן כל אלה השברים וזה היא באמת כמו פיזור וגלות בנ”י בכל הארצות כדי ללקוט אותן השברים וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים. ולכן איתא בשם האר”י ז”ל חג לה’ מחר שלעתיד יהי’ י”ז בתמוז יו”ט כי מצד נתינת הלוחות בודאי. הי’ יו”ט גדול. ורק מצד שא”י לקבל נהפך לנו לאבל מחולנו. וכשיתוקן הכל יהפך לנו שבעה עשר בתמוז לששון ושמחה. וכמ”ש צום הרביעי כו’ יהי’ לששון: