ליל הסדר בו אנחנו מתכנסים הרבה פעמים כמשפחה מורחבת, בזקנינו ובטפנו, כדי להעביר את מסורת עם ישראל ואת הברית שלנו עם הקב”ה מדור לדור הוא לילה מרגש אבל גם מאתגר מאד. איך אפשר ליצור לילה בו גם הקטנים וגם הגדולים מוצאים מקום נכון? האם זה לילה של הצגות ומשחקים או לילה של לימוד ועיון רציני? נבקש בשיעור זה לבחון מה הקולות שעולים בחז”ל ובראשונים בהקשר לשאלה זו.
מה נעשה כדי להשאיר את הילדים ערים בליל הסדר?
תלמוד בבלי פסחים דף ק”ח ע”ב – ק”ט ע”א
תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.
אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.
תניא: רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו.
תניא: אמרו עליו על ר’ עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד (לעצור) בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, וערב יוה”כ כדי שיאכילו את בניהם.
כבר בגמרא, ניכר שישנה חשיבות גדולה לנוכחותם של הילדים במהלך ליל הסדר. מה עומד מאחורי הקביעה הזו, וכיצד נוכל לשאוף אליה ולהתמודד עם האתגר שהיא מזמנת לנו? בשלוש הברייתות שלפנינו, נוכל למצוא שלוש הבנות שונות.
הגמרא פותחת בקביעה הלכתית: הכל חייבים בארבע כוסות, תינוקות ומבוגרים כאחד. מאחורי קביעה זו עומדת תובנה חשובה – ארבע הכוסות מקבילות לארבע לשונות הגאולה הנקוטות בסיפור יציאת מצרים, ולצד סיפור ההגדה עצמו הן מהוות ביטוי נוסף של הנכחת הנס. “אחד אנשים, אחד נשים ואחד תינוקות”, כולם נגאלו במצרים, ולכן כולם חייבים בסיפור הנס במידה שווה. הבנה זו היא גם הצעה פרקטית – הדרך הטובה ביותר לתת מקום לילדים בליל הסדר, מציע תנא קמא, היא להתייחס אליהם כמו מבוגרים, ולכלול אותם במהלכו.
רבי יהודה חולק על הבנה זו. אי אפשר להתייחס לילדים כמו מבוגרים – אין להם שום תועלת בארבע הכוסות, והם צריכים התייחסות מיוחדת ומותאמת. רבי יהודה מציע חלופה לחיוב ארבע כוסות עבור תינוקות: חלוקת קליות ואגוזים. הוא מטעים את התחלופה בכך שזה יגרום לילדים לא להירדם ולשאול שאלות בליל הסדר ומספר שכך היה נוהג רבי עקיבא. סיפור נוסף על רבי אליעזר, המובא בברייתא הבאה, ממחיש את אותה הגישה – רבי אליעזר היה “חוטף מצות”, כלומר מתנהג בצורה מפתיעה ותמוהה בליל הסדר, ומתאים את מהלך ליל הסדר עבור הילדים
הברייתא השלישית שלפנינו מציעה גישה שלישית, ומספרת על רבי עקיבא שהיה סוגר את בית המדרש מוקדם בערבי פסחים. במקום לנסות להתאים את ההתנהגות של הילדים, רבי עקיבא מבקש להתאים אליה את ההתנהגות שלו – ושלנו המבוגרים.
- מה ההבדל בין מאמץ שהילדים לא ירדמו למאמץ שהילדים ישאלו שאלות?
- מה ההבדל בין ליל הסדר שמרכזו הפעיל הוא הילדים לבין ליל הסדר שמרכזו הפעיל הוא המבוגרים?
- איזה סוג של חינוך ואיזה סוג של דמות של אדם נוצרים כאשר הילדים מתבוננים על עולם ודיונים של מבוגרים או כאשר הילדים הם המרכז של הדיון והעיסוק?
- מה לדעתכן חשבה הברייתא כאשר הציעה בהתחלה שתינוקות חייבים בארבע כוסות? מה עושה רבי יהודה כאשר ממיר את החיוב הזה לחובה של קליות ואגוזים?
בברייתות מופיעות שתי מטרות אפשרויות שונות למעורבות של הילדים בליל הסדר:
- שהילדים יהיו נוכחים בליל הסדר ויצפו במהלך שלו מהצד (למרות שהאופי שלו שייך יותר למבוגרים)
- שהילדים יהיו פעילים ומעורבים במהלך ליל הסדר וישאלו שאלות (מכיוון שהם מרכז הערב והגיבורים הראשיים שלו).
איזו משתי המטרות היא העיקרית והמרכזית? נמשיך לעיין בשלוש הגישות ולברר אותן לעומק
שיתוף הילדים בסיפור יציאת מצרים
הרשב”ם ורבינו דוד נחלקו כיצד להסביר את ההצעה הראשונה בברייתא שאומרת שתינוקות חייבים בארבע כוסות: האם יש כאן סברה שבליל הסדר גם קטנים חייבים במצוות, וצריך לקחת אותם ברצינות עד כדי להתייחס אליהם למבוגרים, או שמא אנחנו “רק” סוברים שבליל הסדר צריך להתחיל ולחנך את הילדים?
הרשב”ם מסביר שטעם החיוב הוא שגם תינוקות נגאלו בנס יציאת מצרים, ולכן מחויבים גם בהודאה.
רשב”ם על מסכת פסחים, דף ק”ח ע”ב, ד”ה “ואחד התינוקות”
ואחד התינוקות – שגם הם נגאלו:
וכי מה תועלת יש לתינוקות – הלא פטורין מן המצות:
רבינו דוד, פסחים ק”ח ע”ב, ד”ה “אמר ר’ יהודה”
פירש רבינו שמואל ז”ל (רשב”ם) והלא פטורין מן המצות. ואם כן, מאי טעמיה לתנא קמא דקאמר (מה טעמו של תנא קמא שאמר) “אחד נשים ואחד תינוקות” – וכי סבור הוא שיהא התינוקות חייבין במצות? דהוא ז”ל (הרשב”ם) פירש מפני שאף הם נגאלו, ואינו נכון שאע”פ שנגאלו, האי הוי חובה לדרדקי.
והנכון שתנא קמא היה מצריך את התינוקות שישתו ארבע כוסות כדי לחנכם בהם כמו שמחנכין אותו בשאר המצות. ועל זה השיב ר’ יהודה וכי מה תעלה לתינוקות ביין שאין נהנין דשמחין בהן ואינו להם דרך חירות. וכונתו לומר שלא הגיעו לחינוך לכך, שכל המצות זמן חנוכן הוא כשתגיע שידע לעשותה כל אחת כמות שהיא, כמו שכתבתי בסוף לולב הגזול.
לשיטת הרשב”ם, רבי יהודה מקשה כיצד ניתן לחייב תינוקות בכלל, הרי הם פטורים במצוות, והתירוץ שלו הוא שאין במעשה זה גדר יציאה ידי חובה במצווה אלא רק שיתוף וזהו.
רבינו דוד סובר שלא יכול להיות שהברייתא חשבה שתינוקות יהיו באמת חייבים במצווה, ולכן ברור שמטרת החיוב מלכתחילה היה רק לשם חינוך הילדים. לכן, המחלוקת של רבי יהודה עם הברייתא היא בשאלה החינוכית: איך הכי נכון לגרום לילדים להיות חלק מליל הסדר – שיעשו בדיוק כמו שהמבוגרים עושים, או לחפש תרגום ילדי למעשה המבוגר.
| רשב”ם | רבינו דוד | |
| טעם שיטת תנא קמא המחייב תינוקות בארבע כוסות | כיוון שגם הם נגאלו | דין חינוך |
| מהות קושית רבי יהודה על הרצון לחייב תינוקות בארבע כוסות | “והרי הם לא מחויבים במצוות?” | “והרי יין לא משמח אותם או הופך אותם לשותפים?” |
| מה תפקיד הקליות והאגוזים שמגיעים כאלטרנטיבה לכוסות היין? | כלי קליל שעוזר לתינוקות לא להירדם | דרך אלטרנטיבית להפוך את הקטנים שחייבים מדין חינוך לשותפים בסדר |
- מה הוויכוח של רבי יהודה עם הברייתא, לפי כל אחד מהראשונים?
- עם איזו שיטה חינוכית אתן מזדהות יותר: לגרום לילד לעשות מה שהמבוגר עושה או לחפש תחליף ילדי למעשה המבוגר?
- האם יכול להיות שיש מי שחושב שלפעמים ילדים ממש חייבים במצוות?
הרשב”ם מביא שלושה פירושים שונים למנהג חטיפת המצות: האם הכוונה לסלק את הקערה, לאכול מהר את המצות כדי להספיק להגיע לסעודה לפני שהילדים נרדמים, או דווקא למנוע מהילדים לאכול מצות כדי שלא ירדמו? כל אחת מההצעות הללו מתארת באופן אחר את המאמץ המשפחתי שיש לעשות בליל הסדר על מנת שהקטנים יהיו שותפים בו.
רשב”ם על מסכת פסחים, דף ק”ט ע”א, ד”ה “חוטפין מצה”
חוטפין מצה. מגביהין את הקערה בשביל תינוקות שישאלו. ואית דמפרשי (ויש שמפרשים) חוטפין מצה – אוכלין מהר. ולי נראה חוטפין – מסלקין את הלחם מיד התינוקות שלא יהו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו ושוב לא ישאלו. אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו, כלומר לא ישנו שלא אכלו כדי שבען וישאלו כשיראו השינויים שאנו עושין היכירא לתינוקות כדלקמן.
הרשב”ם מביא שלושה פירושים שונים למנהג חטיפת המצות: האם הכוונה לסלק את הקערה, לאכול מהר את המצות כדי להספיק להגיע לסעודה לפני שהילדים נרדמים, או דווקא למנוע מהילדים לאכול מצות כדי שלא ירדמו? כל אחת מההצעות הללו מתארת באופן אחר את המאמץ המשפחתי שיש לעשות בליל הסדר על מנת שהקטנים יהיו שותפים בו.
- חטיפת המצה היא הגבהת קערת ליל הסדר. לא כל כך ברור איך הפירוש הזה מוסק ישירות מדברי רבי אליעזר, אבל כנראה שהניסיון הוא למצוא מעשה משונה שבאופן ישיר יגרום לילדים לשאול שאלות.
- בדומה לסלנג שלנו היום, “לחטוף משהו” זה לאכול מהר. לפי הסבר זה, האכילה המהירה מזרזת את הארוחה וכך הילדים יוכלו להישאר ערים עד סופה. הצעה זו גם מתאימה יותר למילים “חוטפין מצה” וגם מתאימה לשיטת רבי אליעזר שמעוניין שהילדים לא ישנו, ולא שהילדים ישאלו (בניגוד לרבי יהודה שמופיע בברייתא הקודמת).
- חטיפת מצות היא סילוק המצות מהתינוקות, כדי שלא יאכלו הרבה, יתעייפו וירדמו. זו ההצעה שאיתה הרשב”ם מזדהה.
| פירוש א’ | פירוש ב’ | פירוש ג’ | |
| פירוש “חוטפין מצה” | מגביהין קערה | אוכלים המצה מהר | מסלקין המצה מהתינוקות |
| טעם החטיפה | מעשה משונה כדי שהילדים ישאלו | מאיצים את הסדר כדי שהילדים לא ירדמו באמצע | מונעים מהילדים מאכל כדי שלא ישבעו וישנו |
| מה המעשה אמור ליצור אצל הילדים | גורם ישירות לשאלה | גורם ישירות לחוסר שינה | גורם ישירות לחוסר שינה ואז יהיה אפשר לעורר הילדים לשאלות |
- מה שלושת הפירושים שמביא הרשב”ם למנהג “חוטפין מצות”? ומה ההיגיון מאחורי כל פירוש?
- איזה סוג של ארוחה ולילה מתארגן על פי כל אחד מהפירושים?
- מה המקום של ילדים בליל הסדר לפי כל פירוש?
התאמת ליל הסדר לילדים
שולחן ערוך סימן תע”ב סעיפים ט”ו-ט”ז
תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו.
מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו.
על פניו, נראה שה”שלחן ערוך” קובע להלכה גם את שיטת הברייתא הראשונה שמחייבת לתת לקטנים ארבע כוסות וגם את שיטתו של רבי יהודה שמחייב לתת לקנים קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו. הפסיקה הזו היא לכאורה סתירה, הרי רבי יהודה חולק על הברייתא!
ה”משנה ברורה” מיישב את הסתירה:
משנה ברורה שם, ד”ה “מצוה ליתן”
מצוה ליתן וכו’ – אבל אינו מעכב:
ה”משנה ברורה” מבאר שה”שולחן ערוך” פוסק כמו רבי יהודה ומחייב לתת לקטנים קליות ואגוזים. לפי ה”משנה ברורה”, שיטת ה”שלחן ערוך” היא לתת לקטנים ארבע כוסות לכתחילה בלבד, אבל אם לא ניתן – זה לא מעכב בקיום המצווה.
- מה הסתירה לכאורה בפסיקת ה”שלחן ערוך”?
- איזה אפשרויות אפשר להציע בישוב הסתירה?
- מה מציע ה”משנה ברורה” ביישוב הסתירה?
למאי נפקה מינה? מהן ההשלכות בפועל על ההתנהלות בליל הסדר עם ילדים קטנים, אם החיוב שלהם בארבע כוסות לא מעכב בקיום המצווה?
תפיסה זו, שמחייבת את הילדים כמו את המבוגרים – לפחות באופן בסיסי – אמורה להנחות אותנו בתהליך המחשבה על הדרכים בהן אנחנו מתאימות את ליל הסדר שלנו לנוכחות הילדים. כך למשל מזכיר ה”משנה ברורה”, ביחס למנהג החביב לתת לילדים להוביל את שירת “מה נשתנה”.
משנה ברורה סימן תע״ב ס”ק נ, ד”ה “וישאלו”
(נ) וישאלו (…) וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר “עבדים היינו” וכו’, שידעו ענין יציאת מצרים דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו וכמו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו’ (ולא כמו שעושין איזה המון שאחר אמירת מה נשתנה מניחים לילדים לילך ולישן ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם):
ה”משנה ברורה” מזהיר מפני הנוהג המקובל לתת לילדים להישאר ערים עד שישרו את “מה נשתנה” שלמדו בגן ואז לשחרר אותם ללכת לישון. ליל הסדר הוא לילה בו הילדים גם שרים את מה שלמדו בגן, אבל הוא קודם כל לילה שבו יש ליצור איתם שיח אמיתי וחי, שמלמד אותם את סיפור יציאת מצרים לפי רמת ההבנה שלהם.
- מה גורם לנו כהורים הרבה פעמים לגרום לילדים ללכת לישון אחרי “מה נשתנה”?
- איך אפשר לבנות את הסדר כך שהילדים ירצו להישאר ערים גם בהמשך?
האם מותר לגנוב את האפיקומן?
הפוסקים המאוחרים דנים במנהג נוסף שמשאיר ילדים ערים בליל הסדר – מנהג גניבת האפיקומן. האם מנהג האפיקומן שלנו בו ילדים גונבים את האפיקומן, מחביאים אותו וסוחטים את ההורים לקבל מתנות – הוא מנהג טוב ויפה שמשאיר את הילדים ערים או מנהג מגונה שמחנך את הילדים לגנוב ולסחוט?
ארחות חיים סימן תעג ס”ק יט
הביא מספר ‘מאורי אור’ שכתב שהמנהג לגנוב האפיקומן הוא בדוי והבל, ובגויים נשמע שהיהודים מלמדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים וינצלו, ע”כ המונע משובח, עכת”ד (עד כאן תורף, עיקר, דבריו).
שו”ת מִשְנֶה הלכות חלק יא סימן שצג
במנהג שהתינוקות גונבים האפיקומן בדבר שנוהגין התינוקות לגנוב האפיקומן שנראה כמלמדם לגנוב ח”ו והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. באמת כי מנהג ישראל קדמון הוא ובגמ’ פסחים ק”ט “חוטפין מצה בלילי פסחים” יש מפרשים שחוטפין גוזלין וטורפין זה מזה כדי שיתעוררו התינוקות ולא ישנו, עיין ספר המכתם פסחים ק”ט ע”א, וכל שעושין כן לשם כוונה ובדרך שחוק שפיר דמי (נראה תקין).
ה”אורחות חיים” וה”משנה הלכות” מתארים את הבעייתיות שיש במנהג האפיקומן שאנחנו נוהגים היום: יש בו משהו שמלמד את הילדים לגנוב ולסחוט את ההורים לתת מתנות.
הלכה למעשה: ה”אורחות חיים” כותב שנכון להימנע מהמנהג הזה, ואילו ה”משנה הלכות” אומר שכל עוד הוא נעשה כדי שהילדים יישארו ערים ובמצב רוח טוב זה בסדר.
- איך אתן רואות את מנהג חטיפת האפיקומן? מה נהוג אצלכן בבית?
- אלו מנהגים נוספים אתן מכירות או נוהגות, לשם אותה המטרה – להשאיר את הילדים ערים ומעורבים במהלך הסדר?
