“הלל זה, מי אמרו?”
המדרש במסכת פסחים מבקש לייחס את כתיבת ששת פרקי התהילים של ההלל למשה רבינו ולישראל, ומציע שהם נאמרו לראשונה אל מול קריעת ים סוף, בעת שעלו בני ישראל מהים והודו לקב”ה על נס הצלתם.
מחלוקת הפוסקים האחרונים לגבי אמירת הלל ביום העצמאות אמנם מובילה אותה ללבוש צורות שונות בקהילות שונות – הלל שלם לעומת חצי הלל, בברכה או בלי ברכה, גם בלילה או רק ביום. אך בכל צורה שתלבש, אמירת ההלל מבטאת תנועת נפש עמוקה ועתיקה. בשיעור זה, ננסה לברר את מהות אמירת ההלל ולמצוא לה ביטויים נוספים לקראת יום העצמאות הבעל”ט.
- עיון בסוגיות במסכת פסחים ובמסכת מגילה מעלה בפנינו השוואה משולשת, בין ההלל שאנחנו מכירות היום, שירת הים (וההגדה של פסח) ומגילת אסתר. ההשוואה חושפת בפנינו מהות של אמירת ההלל: סיפור מפורט של הנס.
- מה עושה סיפור הנס וההלל? נתחיל את הבירור מרש”י על הפסוק בשירת הים “זה א-לי ואנוהו”. סיפור הנס הוא מעין הצבעה באצבע: זה הקב”ה וזה הנס שהוא עשה לנו.
- הרבי מלובביץ’ מוסיף לנו רובד שני בהבנה – כשאנחנו מספרות מה קרה לנו, איפה התחלנו וכיצד הקב”ה הציל אותנו, אנחנו יכולות לעכל ולעבד את החוויה ובאמת להכיר בנס שנעשה לנו.
- ה”תפארת יוסף” ממשיך צעד נוסף הלאה. כשאנחנו מכירות בנס שהקב”ה עשה לנו, ורואות כיצד הוא התחולל – בין אם בדרך פלאית ובין אם בדרך הטבע – אנחנו מבינות שאין פה משהו מיוחד באמת מצד הקב”ה. הקב”ה מחדש כל יום מעשה בראשית, ויכול להנהיג את העולם לדרך כזו או לדרך אחרת, אבל הנס שהוא עשה לנו הוא באמת בשבילנו. יותר מכך: הקב”ה חולל את הנס בצורה טבעית כי הוא רוצה שנרגיש שהנס בא כתוצאה של מעשים טובים והשתדלות שלנו. המשימה שלנו היא להבין כיצד אנחנו ראויות לנס ולהמשיך לפעול פעולות טובות.
למה אומרים הלל?
הגמרא מבקשת לברר מהו המקור של ההלל – מי אמר את ששת פרקי התהילים המקוריים המרכיבים אותו?
תלמוד בבלי פסחים קי”ז ע”א
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה, מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם.
וְהַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.
תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל תּוּשְׁבָּחוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים כֻּלָּן דָּוִד אֲמָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי״ — אַל תִּיקְרֵי ״כׇּלּוּ״, אֶלָּא ״כׇּל אֵלּוּ״. הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶלְעָזָר בְּנִי אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וַחֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו לוֹמַר שֶׁדָּוִד אֲמָרוֹ.
וְנִרְאִין דְּבָרָיו מִדִּבְרֵיהֶן – אֶפְשָׁר יִשְׂרָאֵל שָׁחֲטוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן וְנָטְלוּ לוּלְבֵיהֶן וְלֹא אָמְרוּ שִׁירָה?!
מונחות בפנינו שתי אפשרויות: דוד המלך, לו מיוחסות “כל תושבחות האמורות בספר תהילים”, או משה וישראל. דעה אחת סוברת שההלל נאמר ונתקן רק על ידי דוד המלך, ושהשבח שמשה ובני ישראל אמרו בשעה שעלו מהים הוא שירת הים. דעה נוספת סוברת שההלל נתקן על ידי משה ובני ישראל, והגמרא תומכת בדעה זו ומחזקת אותה.
מאחורי הדיון הטכני או ההיסטורי עומדת השוואה שחשוב לשים לב אליה. מדוע דומה שירת הים לאמירת ההלל? ניתן לומר ששתיהן מהוות פעולות דומות מאוד – פה ופה אנחנו מספרים על החסדים והניסים שהקב”ה עושה איתנו. שירת הים היא מקרה פרטי של אמירת הלל, ומתמקדת בנס המסוים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בעוד ההלל שבתהילים הוא סיפור כללי ורחב יותר.
- מה מנסה הגמרא לומר לנו בקביעה שאת ההלל תיקנו משה וישראל בקריעת ים סוף?
- על אלו קווי דימיון בין שירת הים להלל מצביעה ההשוואה של הגמרא בין השניים?
מגילה י”ד ע”א
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, חוּץ מִמִּקְרָא מְגִילָּה. מַאי דְּרוּשׁ?
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: וּמָה מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת אָמְרִינַן שִׁירָה — מִמִּיתָה לְחַיִּים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אִי הָכִי, הַלֵּל נָמֵי נֵימָא! לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל עַל נֵס שֶׁבַּחוּצָה לָאָרֶץ.
יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּנֵס שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, הֵיכִי אָמְרִינַן שִׁירָה? כִּדְתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ — הוּכְשְׁרוּ כׇּל אֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה. מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ — לֹא הוּכְשְׁרוּ כׇּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה.
רַב נַחְמָן אָמַר: קְרִיָּיתָהּ זוֹ הַלֵּילָהּ.
בכל דברי הנביאים שבתנ”ך, לא התחדשה אף מצווה על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילת אסתר בפורים. מדוע? רבי יהושע בן קרחה מציע קל וחומר מפסח – אם בפסח, בו יצאנו מעבדות לחירות, אנחנו אומרים שירה, כיצד נוכל שלא לומר שירה בפורים שבו יצאנו ממוות לחיים?
הגמרא מותחת קו בין שני מושגים מאוד דומים – שירה והלל. בפסח יש לנו גם שירה וגם הלל, כחלק מההגדה ומהלך ליל הסדר. לכאורה, קריאת המגילה היא מעשה של שירה, בעוד שההלל אליו מתייחסת כאן הגמרא הוא ההלל שאנחנו מכירות היום – פרקי התהילים. רב נחמן קובע קביעה חשובה: לדעתו, קריאת המגילה היא לא רק שירה אלא הלל של ממש.
הקביעה של רב נחמן משלימה לנו השוואה משולשת בין ההגדה של פסח למגילת אסתר ולהלל. הצד השווה בשלושתם הוא סיפור הנס בפירוט ובהרחבה.
- בהבנה המקורית של הגמרא, מה ההבדל בין שירה להלל? כיצד תגדירו כל אחד מהמושגים?
- אם לשיטת רב נחמן “קרייתה זו הלילה”, מה אנחנו יכולות להבין מכך על מהות ההלל?
השלב הראשון: הכרה בנס
שמות ט”ו א-ב
אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה’ כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃
עׇזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ׃
רש”י שם ד”ה “זה אלי ואנוהו”
זה אלי. בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ נְבִיאִים (מכילתא):
על פניו, נראה שה”שלחן ערוך” קובע להלכה גם את שיטת הברייתא הראשונה שמחייבת לתת לקטנים ארבע כוסות וגם את שיטתו של רבי יהודה שמחייב לתת לקנים קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו. הפסיקה הזו היא לכאורה סתירה, הרי רבי יהודה חולק על הברייתא!
ה”משנה ברורה” מיישב את הסתירה:
משנה ברורה שם, ד”ה “מצוה ליתן”
מצוה ליתן וכו’ – אבל אינו מעכב:
המילה “זה” בכתובים משמשת בדרך כלל להתייחסות לדבר נוכח ומוחשי – משהו שאפשר לראות וממש להצביע עליו. כשהיא מופיעה כאן, בתוך שירת הים, היא מעוררת את רש”י לשאלה: מהו “זה”? על מה מצביעים בני ישראל במילה “זה”? רש”י מתייחס למדרש במכילתא דרבי ישמעאל, ומסביר שהקב”ה התגלה בפני בני ישראל, עד כדי כך שיכלו להצביע עליו באצבע.
ההשוואה בין שירת הים לאמירת ההלל שעליה הצבענו במקורות הקודמים, מלמדת אותנו נקודה חשובה ראשונה על המהות של אמירת ההלל שנרמזת במילה “זה”. הפסוקים הבאים בשירת הים ממשיכים ומפרטים את מעשה הנס ומהלך ההצלה – הקב”ה קרע את ים סוף, הטביע בתוכו את המצרים והציל את בני ישראל. סיפור מעשה הנס והפירוט שלו ממחישים את ההצלה ומנכיחים אותה, וככל שסיפור הנס מפורט יותר כך אנחנו יכולות יותר להתבונן בו, להצביע בדיוק ולומר “זה” – זה הקב”ה, זה נס שהוא חולל בעולם.
- ?על איזו שאלה עונה רש”י כשהוא מפרש את המילים “זה א-לי”?
- נסו למצוא יחד בפסוקים שבהמשך שירת הים כמה שיותר ביטויים שמספרים צדדים שונים בנס ומגלים כיצד הוא התרחש
השלב השני: להרגיש באמת את ההצלה
ליקוטי שיחות לאדמו”ר מלובאביטש חלק ל”ו, 167 – 171
נס פורים הרי כל כולו היא הנהגה נסית, אלא שהנס הי’ מלובש בדרכי הטבע…
ועפ”ז יש לבאר דעת רב נחמן “קרייתא זו הלילא”…
שאמירת הלל בפורים לא תיתכן אלא בקריאת המגילה.
מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל,
שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ”ל,
כ”א דוקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל את השם על נס זה דלהיותה א’ מכ”ד כתבי קודש, חלק מתורת אמת ותורה אור, הרי בה ועל ידה מואר ומורגש אמיתית הענין,
שזה הי’ נס מאת הקב”ה ורק שנתלבש בלבושי הטבע…
שירת הים, בה עסקנו במקור הקודם, מספרת על נס גלוי שהתחולל בחוץ לדרך הטבע. בנס כזה, קל לנו מאוד להצביע ולומר: “זה נס”, “זו התגלות של הקב”ה”, אבל לא תמיד מתאפשרת לנו הבנה פשוטה כל כך. לפעמים, כמו במגילה, הנס “מלובש בדרכי הטבע” ונסתר, ואנחנו צריכות לברר אותו ולחשוף אותו לפני שנוכל להכיר בו. לעתים קרובות, כשקורה לנו משהו גדול – התרגשות גדולה או טראומה חלילה – קשה לנו לעבד את החוויה ולהכיר במה שקרה לנו. כך או כך, בין אם הנס נסתר מאיתנו ובין אם אנחנו קרובות אליו מדי, כל עוד אנחנו לא יכולות לתפוס את הנס ולהרגיש אותו, לא נוכל להודות לקב”ה עליו ולהכיר טובה.
הרבי מלובביץ’ מלמד אותנו שקריאת המגילה, כמו שירת הים, היא מעשה של סיפור הנס. דווקא סיפור הנס, כשאנחנו מספרות מה קרה לנו, איפה התחלנו וכיצד הקב”ה הציל אותנו, מאפשר לנו לעבד את מה שחווינו ולהרגיש באמת את ההצלה.
- בנס גלוי כמו קריעת ים סוף קל לנו להצביע על מעשה הנס ולהכיר בו. מה מלמד אותנו הרבי מלובביץ’ על נס נסתר או טבעי, כמו נס פורים?
השלב השלישי: להמשיך את האור
תפארת יוסף על מסכת תענית כ”ה ע”א
איתא בש”ס (פסחים קיז.) ת”ר הלל זה מי אמרו וכו’ נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
ביאור הענין, כי איתא בש”ס (ברכות נד.) מנלן דמברכינן אניסא שנאמר (שמות י״ח:י׳) ויאמר יתרו ברוך ד’ אשר הציל אתכם וגו’.
וענין נס, ביאר כבוד אזמו”ר הגה”ק זללה”ה, שהשי”ת מזכך התפיסה של אדם ומנשא אותה, ומאחר שמזדכך תפיסתו של האדם, ממילא מכיר היטב איך שבאמת מחדש הקב”ה בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי ענין נס הוא רק מצד האדם, שנדמה לו בתפיסתו הנמוכה לשינוי טבע, וכיון שמזדכך תפיסתו של אדם, רואה שפיר שאין שום טבע כלל.
כי גבי אדם הראשון, בעת שנברא והלך לחוץ, וראה הים הולך וסוער, ראה והכיר שהליכת הים הוא נס, ואח”כ נעשה מורגל שהים ילך. ובעת קריעת ים סוף שעמד הים, נראה שזאת העמדת הים הוא נס, כי נשתנה מהרגלו, אבל באמת זאת ההשתנות הוא רק מצד תפיסת אדם, שנתיישן אצלו והוא מורגל כך, נדמה לו כשרואה איזה השתנות לשינוי טבע, וזה נקרא נס.
אבל כשמזדכך התפיסה גבי האדם, מכיר שפיר איך שהקב”ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין שום השתנות כלל. וכמו שמצינו בש”ס (תענית כה.) גבי ר’ חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידלוק, כי הבין שפיר כמו שהשמן צריך כל רגע למאמרו ית’ שידליק, כך יכול לפעול מאמרו ית’ גם בחומץ וידלוק.
כי זה ההסתר שיכול לדמות לאדם שעולם כמנהגו נוהג, הוא יען שחפץ השי”ת בעבודתו למען שיהיה לו מקום ליגיע כפו […]
אכן אחר שמזדכך תפיסתו של אדם והשי”ת מנשא תפיסתו, עד שמכיר בניסו, אז צריך לברך על הנס היינו שצריך לברר את עצמו מדוע באמת זכיתי שהשי”ת זיכך את תפיסתי והגביה אותה, וזה ענין ברכה על הנס. כי ענין ברכה מבואר בזוה”ק (בלק קצד:) מאי ברכה אמשכותא, היינו שממשיך האדם אצלו את האור, ורואה שעל ידי עבודתו נעשה לו זה הנס. וכענין שמצינו גבי ברכת כהנים, כה תברכו וגו’, היינו שהכהנים בעבודתם היה בכחם לזכך את תפיסת ישראל, והמשיכו אור לתפיסתם, וממילא הכירו כל הברכות. וזה כוונתם ז”ל מנלן דמברכינן על ניסא, היינו שצריכין להמשיך את האור ולברר זה הנס שהגיע לו זאת הזדככות התפיסה על ידי עבודת יגיע כפו, שנאמר ויאמר יתרו ברוך ד’ וגו’. וזה מאמרם ז”ל נביאים תיקנו להם לישראל לומר הלל על כל נס ונס וכו’.
ה”תפארת יוסף” מצטט את אביו, האדמו”ר השלישי של חסידות ראדזין (המוכר בשיטה שחידש במצוות התכלת), שמתאר את שלבי התהליך הפנימי שעובר האדם בהכרת הנס שנעשה לו. אמירת ההלל וברכת הנס, הוא מסביר, הם ביטויים שונים של השלמת התהליך – שני שיאים שונים שאליהם האדם מגיע.
בשלב הראשון, אנחנו מבינות שהקב”ה עשה לנו נס. בין אם קרה לנו משהו פלאי ועל טבעי, ובין אם עולם כמנהגו נוהג אבל הדברים הסתדרו בדיוק בצורה הנכונה, אנחנו מכירות שההצלה שהגיעה לנו היא מהקב”ה, והוא כיוון את הדברים במיוחד בשבילנו. מתוך ההכרה האמיתית בנס נובעת הברכה – ברוך ה’ שעשה את הנס הזה.
ובכל זאת, ההכרה בנס היא לא היעד הסופי. בשלב הבא, אחרי שאנחנו מכירות בכך שנעשה לנו נס, אחרי שאנחנו יכולות להצביע עליו ממש, מוטל עלינו להמשיך להעמיק ולברר מדוע זכינו בו, כדי שנוכל “להמשיך את האור”. ה”תפארת יוסף” מחדש שהקב”ה מסתיר מאיתנו את הניסים בכוונה, ורוצה שנצטרך להתאמץ ולגלות אותם. הקב”ה רוצה בעבודה שלנו – רוצה שנרגיש שיש ערך למעשים שלנו ולמאמצים שלנו להיות זכאים לניסים.
כך, אנחנו מוסיפות רובד נוסף להבנה שלנו את אמירת ההלל. האמירה בפה והסיפור המפורט נועדו לעזור לנו לברר ולגלות את הנס שנעשה לנו. רק כשאנחנו מסוגלות להצביע על הנס, אנחנו יכולות גם להרגיש באמת את ההצלה ולהודות עליה. מתוך ההכרה בנס, עלינו לברר מהם המעשים הטובים שעשינו כדי להיות ראויות לנס, ולהמשיך לעשות עוד ועוד מעשים טובים כאלו.
לקראת יום העצמאות, נסו לחשוב מהם הדרכים השונות שבהן אנחנו אומרות הלל על מדינת ישראל.
- כיצד אנחנו “מצביעות” על הנס?
- כיצד אנחנו ממחישות לעצמנו את ההצלה שחווינו, כך שנוכל להרגיש באמת את הטוב מהקב”ה?
- אלו מעשים טובים אנחנו יכולות לעשות, ביום העצמאות ומתוכו, כדי להמשיך את האור שקיבלנו מהקב”ה ולהמשיך לממש אותו בעולם?
