ניסן | האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?

התורה מגדירה את חודש ניסן כראש החודשים לספירת עם ישראל, וכך קובעת שהתאריך בו אנחנו אמורים להשתמש צריך להיות נבדל מהתאריך הכללי שבו משתמש שאר העולם.
בפועל, כיום כולנו מתנהלים ומשתמשים בתאריך לועזי שקשור באיזה שהוא אופן ל”ספירת הנוצרים”. בלימוד זה נבקש לבדוק האם יש איסור או בעיה מבחינה הלכתית ומבחינה רוחנית בשימוש בתאריך לועזי.

מקור המצווה למנות את החודשים

שמות י”ב, פסוקים א-ב

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

המצווה הראשונה שנתן הקב”ה לעם ישראל – עוד לפני יציאת מצרים – היא מצוות “החודש הזה לכם”. מה כוללת המצווה? אלו דינים נלמדים מפסוק זה?

הרמב”ן לומד מכאן מצוות עשה דאורייתא –

רמב”ן על התורה שם

וטעם “החדש הזה לכם ראש חדשים”, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שֵם בתורה, אלא יאמר
“בחדש השלישי”, ואומר “ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן”, “ובחדש השביעי באחד לחודש” וגו’, וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב “וחג האסיף תקופת השנה”, וכתיב “בצאת השנה”, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו “שמות חדשים עלו עמנו מבבל” (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב “ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון”, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

הרמב”ן בפירושו לתורה מגדיר שהמצווה היא למנות את החודשים על פי הסדר שקבע הקב”ה, כך שניסן הוא החודש הראשון וממנו נמנים שאר החודשים. הוא מסביר ששורש המצווה הוא ביצירת תשתית לזכרון הגאולה של עם ישראל משעבוד מצרים.

על בסיס הפירוש הזה של שורש המצווה, הרמב”ן מסביר מדוע כאשר עם ישראל חזר מגלות בבל השתנו שמות החודשים לשמות שאנחנו מכירים היום, ומדוע השתנתה הספירה לזו שלפיה אנחנו סופרים עד היום.

בשינוי זה התקיימה נבואת ירמיהו: “ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון” (ירמיהו ט”ז יד-טו). למרות השינוי המעשי, אנחנו משמרים את העקרון שעומד בלב המצווה – שהזמן של עם ישראל אמור להיות זמן עצמאי הקשור ומזכיר את סיפור הגאולה שלנו.

1. מה המשמעות של כך שהמצווה הראשונה שנתן הקב”ה לעם ישראל היא הגדרת זמן חדשה ונבדלת משאר העולם?
2. מדוע כל כך חשוב לספור את לוח השנה שלנו מיום הגאולה שלנו?
3. נסו לחשוב: האם לאור דברי הרמב”ן היה נכון לייצר לוח שנה עברי חדש מאז שחזרנו שוב לארץ ישראל?

האם יש איסור הלכתי להשתמש בתאריכים שאינם עבריים?

נבחן כמה שו”תים מהאחרונים שמנסים לבחון האם יש איסור הלכתי לא להשתמש בתאריך העברי, ובעיקר בשימוש בתאריך הלועזי שלנו שהוא “ספירת הנוצרים”.

המהר”ם שיק נשאל כיצד להתייחס למצבה של יהודי שנכתבה בלשון לועזית ועם תאריך לועזי, וזועק על כך.

שו”ת מהר”ם שיק יורה דעה סימן קעא

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי על דבר מצבה אחת שהעמיד איש בלא רצון הגבאים דחברא קדישא והמצבה ההיא נכתבה בלשון עכו”ם וגם פרט השנה הוא באופן כמו שאומות העולם מונים להנוצרי, ושאל מעלתו אם רשאין להניח המצבה ההיא שם או אם לטוחו בטיט, בפרט מה שכתוב בו הזמן להנוצרי או להשליך את המצבה החוצה…
והנה כל זה כתבתי על גוף הדבר מה ששינו לשון המצבה ללשון לע”ז, אבל מה שפשעו עוד, שכתבו מספר השנים כדרך החדשים ג”כ כלשון לע”ז זה עבירה כפולה ומכופלת דמספר החדשים שלהם אינם מכוונים למספר בני ישראל, ומה שסיימו כמספר השנים למספר הנוצרי, לדעתי זה איסור דאורייתא שהרי בתורה בפ׳ משפטים נאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”… דנהי דתזכירו היינו בפה או בכתב לפי מה שכתב המנחת חינוך, מכל מקום, כיון דע”י המנין עולה על הזכרון מחשבה נראה דאסור, דזיל בתר טעמא…
וא”כ בני אדם ההולכים על הקברים וקוראים מה שכתוב שם על גבי המצבה ההיא גורמים לכמה עבירות, ואם כן דבר שגורם עבירה ודאי ראוי להשליך החוצה… כן נראה לפי ענ”ד פשוט שכבוד המת הזה וכבוד שאר המתים אם אפשר להוציא אותה החוצה מה טוב, ולכל הפחות להטיח את המצבה בטיט הדבוק מאוד ואינו נופל.

המהר”ם שיק מחדש שיש במצבה זו ממש איסור דאורייתא של אזכרת שם אלוהים אחרים, שכן חלק משמות החודשים הלועזיים מתייחסים לאלילי עבודה זרה.
הוא מחדד שלמרות שבדרך כלל גדר האיסור “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” הוא רק בדיבור או בכתיבה, טעם ההלכה הוא שלא נחשוב על עבודה זרה. מכיוון שכל מי שעובר בבית הקברות וקורא את התאריך הלועזי שכתוב על המצבה – יש כאן עבירה חמורה על איסור תורה והכשלת הציבור.

בעל ה”יפה ללב” אוסר גם הוא לכתוב תאריך לועזי במכתבים, אך מייחס את האיסור לאיסור הכללי ללכת בחוקות הגויים. את האיסור הזה הוא סומך על הפסוק “ובגויים לא יתחשב” (במדבר כ”ג ט), ממנו הוא לומד שאסור לעם ישראל לחיות על פי חשבון הזמן של הגויים.

שו”ת יפה ללב יורה דעה סימן קעח אות ג

כתב יד אדם מישראל שחותם בו ישראל לא יכתוב בו זמן שנוהגים הגויים משום “ובחוקתיהם לא תלכו”, ואיתא (ונמצא) בפסיקתא פרשת בלק בפירוש: “ובגויים לא יתחשב – כי אין ישראל מחשבונן של גויים”, עד כאן. אע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.

החתם סופר לא מגדיר איסור הלכתי מפורש לשימוש בתאריך לועזי אבל מגנה מאד את התופעה ורואה בה ביטוי למאיסה והתרחקות מתורת ישראל.

חתם סופר תורת משה על פרשת בא

אנו מונים לבריאת העולם ולא כאותם חדשים מקרוב באו שכותבים בריש מגילתא (בראש הכתב) מנין לידת משיח הנוצרי, וכותב וחותם עליה שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה. בתורת ה’ מאסו, וחכמת מה להם.

1. מדוע מתעורר דיון לגבי הבעיות ההלכתיות בשימוש בתאריך לועזי דווקא בקרב פוסקי המאה ה-19?
2. מה ההבדל בין שלוש ההגדרות של הפוסקים לגדר ואופי האיסור של השימוש בתאריך לועזי?
3. חלק משמות החודשים שלנו, הן העבריים והן הלועזיים, הם שמות שקשורים לעבודה זרה (תמוז, ינואר, מרס), או שמות קיסרים שלא היטבו עם עם ישראל (יולי, אוגוסט). מה דעתכן על כך?

כיצד נכון לנהוג כיום?

מאז המאה ה-19, בה נשאלו ונכתבו שלושת השו”תים שלמדנו כעת, הלך ונעשה השימוש בתאריך הלועזי נפוץ יותר ויותר, עד ימינו אנו. נלמד כעת יחד תשובות של הרב עובדיה יוסף ושל הרב אליעזר יהודה וולדנברג, בעל שו”ת “ציץ אליעזר”.

הרב עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן ט

נשאלתי אודות הכותבים אגרות ומכתבים לחבריהם, וכותבים התאריך למנין הנוצרים, אם יש למחות בידיהם משום ובחוקותיהם לא תלכו. או אין בזה איסור גמור מן הדין.
(א) בטרם תחיל האר”ש /הארש/ אבא העיר והיתה לבאר כי אין הדבר ברור כלל שמנין הנוצרים הוא ללידת ישוע הנוצרי יש”ו. שהרי לפי מה שכתבו רז”ל בסוטה (מז) ובסנהדרין (קז:), יש”ו היה חי בזמנו של יהושע בן פרחיה, אשר דחאו בשתי ידים. [ואם כי הושמטו דרז”ל אלו מהש”ס מאימת הצנזורא, נדפסו בשלימות בספר קבוצת ההשמטות (קראקא תרנ”ד.) ע”ש]. ותלמידי יהושע בן פרחיה הם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. ותלמידיהם שמעיה ואבטליון. ותלמידיהם הלל ושמאי (פ”ק דאבות וחגיגה טז) והלל נהג נשיאותו לפני חורבן הבית ק’ שנה. (שבת טו). והחרבן היה בשנת ג”א תתכ”ח. וכמה שכתוב בע”ז (ט:) ובפירוש רש”י והר”ח שם, שבשנת ד’ אלפים מלאו קע”ב שנים לאחר החרבן. וכ”ה בתוס’ שם. והיא שנת ס”ט למספרם. (וכידוע שיש להחסיר מנין חיים ממנין הנוצרים לדעת שנת החורבן.) נמצא שהרבה שנים לפני תחלת מספרם כבר מת יש”ו.
(ב) ומעתה הבא נבא לנ”ד, כי נראה שאם כותבי התאריך הלועזי אינם חושבים בכוונה מכוונת שמנין זה ללידת אותו האיש, רק לפי שכן נוהגים העולם הבקיאים יותר בתאריך האזרחי, (ובפרט במקומות שגם משרדי הממשלה מונים למספר הנוצרים.) אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. הואיל ובאמת דעת רז”ל היא שאין מספרם מתאים ללידת ישו הנוצרי, וטעות הוא ביד החושבים כן. ואף אם תמצי למימר (אם תוכל לומר) שהואיל ונראה שכוונת הנוצרים במספרם זה היא ללידת אותו האיש, כל מי שכותב התאריך הלועזי בתר דידהו אזיל (אחר התפיסה הזו הוא הולך). מכל מקום הואיל ואין כוונתו אלא לכתוב התאריך המפורסם יותר אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו.
(ג) איברא דחזי הוית (אמנם ראיתי) להגאון מהר”ם שיק (חיו”ד סי’ קעא), שנשאל אודות מי שחקק על מצבה בלעז, וכתב פרט השנה כמו שאומות העולם מונים להנוצרי. ועל זה יצא במחאה נמרצה שהרי בית הקברות הוא כחצר השותפים, ואין רשאי להעמיד שם דבר שחבירו מקפיד עליו. ואיך העיזו להעמיד שם מצבה כזו, בלא רצון הגבאים החברה קדישא.
וכל זה על עצם הדבר ששנו לשון המצבה ללעז, אבל מה שהוסיפו לכתוב מספר השנים כדרך החדשים גם כן בלשון לעז, זוהי עבירה כפולה ומכופלת שמספר החדשים שלהם אינם מכוונים למספר בני ישראל. גם מה שסיימו במספר השנים למספר הנוצרי, לדעתי זהו איסור דאורייתא דכתיב “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, ואמרו חז”ל דמכאן שאסור לומר לחבירו המתן לי בצד ע”ז פלונית. והכי נמי (וגם) המונה למספרם עובר על איסור זה, כיון שע”י המנין עולה על זכרונו מחשבת איסור. עיין שם. אולם לפי מה שכתוב לעיל שאין חשבון זה מכוון ללידתו של אותו האיש, לפי דעת רז”ל, נראה שאין בזה גם משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ובלאו הכי יש להעיר לפי מה שכתב הר”א ממיץ בס’ יראים (סי’ עה) וז”ל, “ונ”ל שאינו אסור להזכיר אלא שם הניתן לאליל לשם אלהות, שנתנו לו שם דמשמע אלהות, אבל שם הדיוטות כגון כרע בל קרס נבו, אף על פי שעשו אותן אלוהות, מאחר שלא ניתן השם לשם אלהות ואינו נשמע אלהות ואדנות מותר.”
(ד) … וכן ראיתי להגאון מהר”ש איגר באגרתו ששלח להגאב”ד דברעסלוי בלשון אשכנז, וסיים: “פוזנא אחד יוני חמשת אלפים שש מאות ושתים (תר”ב)”. והיא לו נדפסה באגרות סופרים (עמוד סו). וכן עשה מעשה רב הגאון החת”ס באגרתו ששלח אל הממשלה, שנדפסה באגרות סופרים (עמוד קה). שסיים בתאריך הלועזי: שמונה נובמבר אלף שמונה מאות עשרים ואחת. ואילו היה בזה איסור ממש לא היו כל הרבנים הנ”ל עושים מעשה להקל.
הן אמת כי החת”ס עצמו בדרשותיו בס’ תורת משה (פר’ בא) בפסוק החודש הזה לכם, כ’ וז”ל, “אנו מונים לבריאת עולם ולא כאותם חדשים מקרוב באו שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרי, וכותב וחותם עליה שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה. בתורת ה’ מאסו, וחכמת מה להם.” עד כאן. אולם נראה שכוונת הגאון ז”ל היתה כלפי המשחיתים המשכילים הסכלים. אשר שינו שמותם ולשונם ומלבושיהם להדמות לעכו”ם. וגם בכתיבתם התאריך הלועזי טינא היתה בלבם במחשבת זדון. אבל אם יש צורך מסחרי וכדומה לכתיבת התאריך הלועזי, בשביל פרסום הדבר והכרתו גם למי שאינו בן ברית שפיר דמי. ולכן גם באגרת החת”ס שהיתה מיועדת לשלטונות המכירים אך ורק בתאריך הכללי, הוצרך לכתוב להם לפי מנין הנוצרים.
ולכן אין צורך למחות בהנוהגים כן מתוך שיגרא בעלמא. ובפרט בחו”ל. שכל משרדי הממשלה ואילי המסחר והתעשיה מונים למספרם. אך יש להעיר להם שלא יקראו את החודש ינואר החודש הראשון, או פברואר השני. וכו’. וכן בכתיבה. אלא יש לבחור הרע במיעוטו שיקראום בשמותם המפורשים. וכמה שכתב הרמב”ן (פר’ בא) וז”ל, “וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנוהו ישראל חודש הראשון. וכן ממנו ימנו כל החדשים שאחריו שני ושלישי עד תשלום השנה בי”ב חדש וכו’.” ע”ש.
(ה) וגם אנכי הרואה בכמה מעשה בית דין שבחו”ל שכותבים התאריך הלועזי המתאים ליום וחדש ושנת התאריך העברי. ולכן העיקר לדינא שאין בזה שום איסור מן הדין. והמקילים בזה יש להם על מי שיסמוכו, אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל. ובפרט פה בארצנו הקדושה. וכשיש צורך בדבר טוב לכתוב מלבד למספרם גם לבריאת עולם. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

הרב עובדיה יוסף דן בשאלה האם מותר להשתמש בתאריך לועזי, והוא נותן כמה סיבות להקל:

1. מבחינה היסטורית, הספירה הלועזית המכונה “ספירת הנוצרים” לא באמת מתחילה מלידת ישו.
2. המשתמשים בתאריך לועזי עושים זאת לשם הנוחות בלבד, ועל כן אין בכך איסור “בחוקותיהם לא תלכו”.
3. מכיוון שהתאריך איננו מכוון באמת ללידת ישו, ומכיוון שישו איננו מוגדר כאלוהים באמונה הנוצרית, אין בכך איסור “שם אלוהים אחרים לא תזכירו”.
4. ניתן לראות שגם גדולי ישראל הזכירו תאריך לועזי במכתבים ממשלתיים וכדומה, וזו ראייה שכנראה אין בכך איסור.

מתוך כל אלו, ממשיך הרב עובדיה וקובע שעדיף לקרוא לחודשים הלועזיים בשמותם – ינואר, פברואר וכו’ – ולא במספרים שלהם – החודש הראשון או השני – מכיוון שהמספור השונה מכחיש באופן בוטה יותר את ציווי התורה “החודש הזה לכם… ראשון הוא לכם לחודשי השנה”.

גם בעל ה”ציץ אליעזר” דן בשאלה האם יש איסור הלכתי בשימוש בתאריך לועזי. כמו הרב עובדיה, גם הוא מסביר למה ניתן להקל, אבל הוא חולק על הרב עובדיה בשאלה מהי הדרך העדיפה

הרב וולדנברג, שו”ת ציץ אליעזר חלק ח סימן ח

א’ כתיבת התאריך האזרחי במכתבים ומסמכים ואם כתבוהו בגט. ב’ זהירות מלהישבע אפילו על האמת, ושאין להשביע עדים בדרך כלל. תשובה לחלק א’.
והנה ה”יביע אומר” שם מציע כשכותבים לפי מנינים להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם ולא לכתוב בספירה של החדש הראשון או השני וכו’, ואני כתבתי לו דלפי דעתי להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם הוא יותר גרוע כי כפי ששמעתי בבירור שמות החדשים שלהם מכוונים לשמות אלילים, ויוצא איפוא שדווקא כשמזכיר במפורש שמות החדשים שלהם אז הוי ליה (יש בו) כמזכיר שם עכו”ם [והערה זאת ממשמשת ובאה גם על ספר גנזי יוסף סי’ ק”ו שמביא ג”כ לכתוב בכזאת עיין שם]. ולכן עדיפא יותר שיכתוב בסתם במספרים השנה והחדש שלהם, ויזהר שלא להזכיר שהוא לספירת הנוצרים כגון לסיים בלשון לספה”נ, או יותר טוב שיסיים בלשון למה”נ, ור”ל למנהג הנהוג, דהיינו שזהו המנין אזרחי הנהוג, ומרמז בזה שני דברים, ראשית שבא לאפוקי שאינו מכוון כלל לספירת הנוצרים, ושנית שבא כמתנצל שלא לתופסו כעוזב בזה המנין היהודי כי בהכרח הוא שמשתמש במנין זה בהיות שהוא המנין האזרחי המקובל וזקוק לו זה לצרכי מסחר, וכדומה, [וכשכותב למנהג הנהוג הרי הוא ככותב למספרם שמצינו לכמה שכתבו בכזאת, עיין לדוגמא בשו”ת חות יאיר סי’ קפ”ד וכן בשו”ת חתם סופר חאה”ע ח”א סי’ מ”ג עיין שם].
(א) ואם כי בודאי באין כל צורך ורק לשם חיקוי, אין לכתוב התאריך למנינם, ויש להדר ולהנהיג לכתוב לפי התאריך העברי, דהיינו לבריאת עולם, ולמנין החדשים שלנו,… אבל כשיש הכרח מסחרי או משרדי ומכש”כ מדיני לכתוב למנינם, על כגון דא לא אמורים תוקף דברי החתם סופר. וזהו הדבר שמצינו לכמה מגדולי הפוסקים בספריהם שכתוב בדברי תשובותיהם התאריך האזרחי ובתוכם גם החתם סופר בעצמו, כמובא בספר יביע אומר שם כי
(יא) ועוד זאת נראה לי לומר דאם בסמוך לתאריך האזרחי ידקדק בעצמו לכתוב במפורש גם התאריך העברי בשניו ובחדשיו, אזי באופן כזה לא יהא בדבר גם משום גנאי בהיות דמראה במפורש שאינו מזניח מלמנות למנין ב”י, ורק לשם צורך משרדי וכדומה זקוק הנהו להזכיר גם התאריך האזרחי, וכל כה”ג לא נאמרים בכלל תוקף דברי החתם סופר.

בעל ה”ציץ אליעזר” סובר שהשימוש בשמות החודשים, המייצגים שמות של אלילים, הוא הבעייתי יותר. לשיטתו, עדיף לקרוא לחודשים במספרים שלהם, למשל “החודש הראשון” או “החודש השני”. בנוסף, הוא מציע להוסיף אחרי התאריך את ההבהרה “לספירת הנוצרים”, ולהקפיד לכתוב לצד התאריך הלועזי גם את התאריך העברי.

1. מה ההבדל בין הנחות היסוד של הרב עובדיה להנחות היסוד של ה”ציץ אליעזר”?
2. מה אמורות ליצור שתי ההקפדות שמציע ה”ציץ אליעזר”?

ערעור אזרחי בבית המשפט העליון תיק 280/71

המערער ביקש לחקוק על המצבה שהוקמה על קברו של אביו המנוח את תאריכי לידתו ופטירתו גם לפי הלוח הכללי, אך המשיבה לא הסכימה לכך.
לטענת בא-כוח המערער, סעיף 9 שבטופס “ההוראות לבוני ומזמיני מצבות”, אשר גם המערער חתום עליו, ואשר קובע כי התאריכים שעל המצבה יהיו אך ורק לפי הלוח העברי, הינו תנאי מגביל בחוזה אחיד ויש בו משום “קיפוח הלקוחות”, ועל-כן היא בטל מעיקרו על-פי חוק החוזים האחידים, תשכ”ד…
לצורך זה פנתה המשיבה לרבנות כדי לקבל את חוות-דעתה בנדון, וחוות-דעת זו ניתנה מפי כבוד הרב הראשי לתל-אביב-יפו כתארו דאז, הרב עובדיה יוסף. בחוות-דעת זו כותב כבוד הרב כי “יש לאסור בהחלט העמדת מצבה בתאריך לועזי, כי יש בזה איסור תורה, שנאמר: “ושם אלוהים אחרים לא תזכירו”, שעל-ידי המנין הלועזי עולה בזכרונו מחשבת מספר שנות לידת הנוצרי”.
עם כל הכבוד הראוי לחוות-דעת זו ובלי להיכנס לשאלה באיזו מידה היא מחייבת את המערער או כל מי שרוצה להעמיד מצבה על קברו של קרובו, הרי היא עצמה נושאת נוסף לתאריך העברי, כ’ בכסלו תש”ל, גם את התאריך הלועזי – 30.11.69 – אותו תאריך ממש העלול כדברי חוות-הדעת להעלות בזכרוננו את מספר שנות לידת הנוצרי. אם תאריך זה איננו פסול במכתב רשמי של הרבנות הראשית לעיר תל-אביב- יפו, וכפי שכבר הצביע חברי, הוא גם מופיע על כל מסמכי הרבנות, קשה, בכל הכבוד. להתייחס לחוות-דעת זו כאל סוף פסוק בעניין זה. יש לציין עוד, כי כפי שהוכח, מופיעים תאריכים לועזיים בהרבה בתי-קברות בהנהלת חברה קדישא, ואסתפק בכך שאצביע על בתי-העלמין ברחוב טרומפלדור בתל-אביב, בחיפה בצפת. יתר-על-כן: גדולי התורה והאומה הקבורים בתפוצות הגולה, נקברו במקומות קבורה בהם מקובל היה להקים מצבות עם תאריכי לידה ופטירה כלליים.
ואם לא די בכך, הרי המבקר בהר-הרצל בירושלים בו טמונים נבחרי העם ויקירי ישראל, ייווכח במו עיניו כי על מצבותיהם חקוקים גם תאריכי לידתם ופטירתם על-פי הלוח הכללי. עם אלה נמנים קבריהם של בני משפחת חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, קבריהם של המנהיגים הציוניים וולפסון, סוקולוב, לוקר, ואחרים.
ברור איפוא, שהטענה כאילו ציון תאריכים כלליים בבתי-קברות יהודיים עלול לפגום בהלכה או לפגוע ברגשותיהם הדתיים של יהודים, היא מחוסרת כל יסוד ומופרכת מעיקרה.

מערכת היחסים שלנו עם הקב”ה

מבחינה הלכתית נראה שעל אף דברי הפוסקים מהמאה ה-19 – מותר להשתמש בתאריך לועזי. על גבי היתר זה נחתום במחשבה על המחיר שהחברה שלנו משלמת כאשר היא מתנתקת מהתאריך העברי, ועל החשיבות לצד ההיתר שהתאריך העברי ימשיך להיות חי ונושם בחיים שלנו.

מתוך המאמר “לכבודו של התאריך העברי”, הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

…ואחרי הדיון ההלכתי, אם נשוב אל הבחירה של הקב”ה לפתוח כך את מערכת היחסים שלו עם עם ישראל, נדמה שנבין שיש בבחירה זו אמירה עמוקה הקובעת שכדי ליצור עם, כדי ליצור אטמוספירה חדשה – צריך מערכת של זמן חדשה. (ובהנגדה כך הראתה ההיסטוריה של עם ישראל במהלך הדורות: כאשר רצה ירבעם לפלג את הממלכה בספר מלכים הוא בדה חודש מליבו ויצר למעשה שני לוחות שנה, רבן גמליאל מתעקש במשנה שרבי יהושע יקבל את מרותו בעניין קידוש החודש לא כי לא קיבל מחלוקות בהלכה אלא הבין שבנקודה זו לא יכולה להיות מחלוקת כדי לא ליצור שני לוחות שנה, ובתקופת הגאונים כאשר נחלקו בבל וארץ ישראל בשאלת קביעת החודש ובמשך שנתיים חיו לוח שנה נפרד עד שנצחה בבל).
ברמה ההלכתית נדמה שנוכל למצוא פתרונות לשימוש השכיח של כולנו בלוח השנה הלועזי, ובאמת יש בבחירה שלנו להיות חלק מהעולם המודרני ובתוכו לכונן את עבודת ה’ שלנו – משהו שכמעט מכריח אותנו לא להיות אדישים לתאריך הלועזי. אך נראה לי שכדאי לחשוב מה המחירים העמוקים שאנחנו משלמים על הבחירה הזו. לוח השנה העברי מכיל בתוכו מערכת שלמה של מועדים וחגים שכאשר אנחנו חיים על פי הלוח הלועזי נוחתת ומתרגשת עלינו כמו בהפתעה. אנחנו ב1 לינואר ומגלים במקרה שמחר חל ראש חודש שבט. אנחנו בעשרים ושבע בנובמבר ואז מגלים שמחר יחול חנוכה וכן הלאה.. השימוש בלוח שנה עברי הופך את המועדים להיות משהו שאיננו חיצוני ומגיע בהפתעה אל תוך החיים שלנו אלא משהו שאנחנו מחכים ומתכוננים לו כי אחרי כ”ט בטבת בהגדרה מגיע ר”ח שבט ובכ’ בכסלו אנחנו כבר יודעים בהכרה פנימית שעוד חמישה ימים יגיע חנוכה.

הרבנית חנה מזמינה אותנו להיזכר בציווי “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”, להרהר קצת במחירים שאנחנו משלמים על שכיחות של הלוח העברי, ולראות איפה בתוך החיים העמוסים והמודרניים שלנו אנחנו יכולים לעשות שימוש מכובד ומחבר יותר לתאריך העברי