יום עשרה בטבת נקבע כצום לדורות מכיוון שבו החל לצור נבוכדנאצר על ירושלים, והחלה הפורענות של חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. ובכל זאת, מצויינים בו מספר מאורעות מצערים נוספים, וביניהם – מעשה “תרגום השבעים”, תרגום התורה ליוונית, שהחל על פי המקורות בח’ בטבת (במאה ה-2 לפנה”ס), ובהמשך הוביל לתרגומו של כלל המקרא ליוונית.
דרך המקורות העוסקים באירוע זה, נבין מדוע יום זה מתואר כיום של צער גדול וחשיכה, ומהו השבר העמוק שחולל תרגום התורה – כיצד הוא מאבד את המשמעויות הרבות וההבנות המורכבות המקופלות בכל מילה בכתוב, וכופה דרך קריאה יחידה במקום לאפשר הקשבה וריבוי דעות.
- נפתח בסיפור “תרגום השבעים” דרך שלושת המקורות הראשונים – הגמרא במסכת מגילה, מגילת תענית ומסכת סופרים – כדי להכיר את השתלשלות האירועים ואת ההקשר ההיסטורי.
- נדון בתיאורים הקשים של יום תרגום התורה ליוונית, ובמיוחד בהשוואה שלו ליום שנעשה בו העגל, דרך תיאור במסכת שבת של מחלוקת בין שמאי להלל בה מופיעה השוואה דומה.
- דרך הגמרא בקידושין ובסנהדרין, נבין יותר מהי מהות מעשה התרגום, במה הוא פוגע ועד כמה הוא בעייתי.
- לאחר העיון במקורות המוקדמים, נדון בפן ההלכתי של שימוש בשפת הקודש אל מול שפות אחרות, מתוך ה”משנה ברורה” על חשיבות התפילה בשפת הקודש
- נסכם בהעמקה ברובד הרוחני והמחשבתי של פעולת התרגום, דרך המקורות בערוך השולחן וברב קוק, המחדשים לנו הבנה עמוקה: למרות מה שהיינו עשויות לחשוב, התרגום לא פותח את שערי העולם הגדול, על עושרו וריבויו, בפני התורה וההלכה הסגורות והמצמצמות. להפך – הוא מוחק את אינסוף האפשרויות הפרשניות, המורכבות והעדינות, העולות מהכתב ומצמצם אותם להבנה אחת מקובעת.
“תרגום השבעים” – כיצד השתלשלו האירועים?
בפנינו שלוש גרסאות שונות לסיפור “תרגום השבעים”. כל גרסה סופרה ונכתבה מתוך הקשר אחר, וחושפת פרטים מעט שונים – שלעתים אפילו סותרים את הגרסאות האחרות.
מגילת תענית בתרא
בח’ בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלשת ימים.
מגילת תענית נכתבה בסוף ימי בית שני, והיא כוללת רשימה של מועדים טובים, שנקבעו בעקבות נצחונות או הצלה של עם ישראל. בתוספת מאוחרת מופיעה רשימה של ימי תענית וצום, ובה תיארוך של תרגום השבעים לימי תלמי, ותיאור קשה על ההשלכות שלו – “החושך בא לעולם שלושה ימים”.
מסכת סופרים, פרק א’ הלכות ז-ח
מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה.
שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כנסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה.
מעשה התרגום מסופר כאן בשתי גרסאות שונות, או בשני חלקים שונים. הגרסה הראשונה מתארת את מעשה התרגום באור שלילי מאוד, ומסבירה את החומרה שבו – התורה לא יכלה להתרגם כל צרכה. הגרסה השניה מתארת אירוע ניסי, שבו התרגומים הנפרדים שכתבו שבעים ושניים הזקנים התאחדו לטקסט מתואם. עם זאת, הטקסט הזה לא מייצג את התורה, אלא הוא “תורה בפני עצמה”
- אם יש התאמה בין שתי הגרסאות המסופרות? האם הן מתארות את אותו האירוע, ובאותו האופן?
- האם הגרסה השניה מתארת אירוע פלאי, נס, או שגם היא מתארת אירוע שלילי?
- כיצד אתן מבינות את התיאור “הסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה”?
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט’ עמוד א-ב
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.
וכתבו לו: “אלהים ברא בראשית”, “אעשה אדם בצלם ובדמות”, “ויכל ביום הששי… וישבות ביום השביעי”, “זכר ונקבה בראו”, ולא כתבו בראם, “הבה ארדה ואבלה שם שפתם”, “ותצחק שרה בקרוביה”, “כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס”, “ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם”, “מושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה”, “וישלח את זאטוטי בני ישראל”, “ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו”, “לא חמד אחד מהם נשאתי”, “אשר חלק ה’ אלהיך אתם להאיר לכל העמים”, “וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם”, וכתבו לו את צעירת הרגלים, ולא כתבו לו “ואת הארנבת”, מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.
זוהי הגרסה המלאה והמפורטת ביותר של מעשה תרגום השבעים, הכוללת גם פירוט של המקומות בהם שינו הזקנים מלשון התורה בתרגומם. אם במקור הקודם עוד היה לנו ספק לגבי האופן בו האירוע נתפס, כאן נראה שהגמרא מציגה תפיסה שלילית חד משמעית, ומרמזת יותר במדויק על המשמעות של האירוע הזה בעיני חז”ל.
לפי גרסה זו, ניתן לחלק את השינויים בתרגום השבעים לכמה סוגים. חלקם נועדו להבהיר את כוונת התורה ולמנוע אי-הבנות או עיוותים יסודיים בתפיסת היהדות, כמו למשל השינוי “אלהים ברא בראשית”, שנועד למנוע את הטענה האפשרית שיישות בשם “בראשית” בראה חלילה את הקב”ה, או השינוי “הבה ארדה ואבלה שם את שפתם”, שנועד למנוע את הטענה שהיהדות מאמינה ביותר מאל אחד. שינויים אחרים, פוליטיים כמעט, נועדו להגן על כבוד עם ישראל – כך למשל שונה הפסוק המתייחס למעשה שמעון ולוי בשכם, ובמקום התיאור “כי באפם הרגו איש” נכתב “הרגו שור”. באופן דומה, כדי למנוע זלזול במשה רבינו על כך שמצא “רק” חמור לשאת את משפחתו, נכתב – “וירכיבם על נושא בני אדם”. השינוי האחרון הוא קומי כמעט: מכיוון ששמה של אשתו של תלמי היה ארנבת, שונו הפסוקים המונים את בעלי החיים הלא-כשרים, ובמקום “ואת הארנבת” נכתב “את צעירת הרגליים”. מעשה התרגום נעשה כאן מוחשי מאוד, כשאפילו מילה פשוטה שמתארת יצור חי לא מובנת בתרבות היוונית ודורשת שינוי.
- כיצד אתן מבינות את שלושה עשר השינויים בתרגום השבעים, ביחס למקור? מהי מטרתו של כל שינוי, ומה הוא נועד לעשות? נסו לחלק אותם לקבוצות.
מהי לדעתכן המשמעות של ההתערבות האלוקית בסיפור (“נתן המקום עצה”)?
לאור שלושת המקורות שראינו עד כה, למה לדעתכן נתפס אירוע התרגום כקשה וחמור כל כך?כיצד אתן מבינות את התיאור “ירד חושך לעולם” ואת ההשוואה של אירוע התרגום לחטא העגל? - מדוע דווקא האכילה היא “גורם הסיכון” שעלול לגרום לשכחה חלילה מהקב”ה ומהמצוות?
“והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”
הגרסה המופיעה במסכת סופרים מתארת את אותו היום בו נכתבה התורה ביוונית במילים קשות מאוד, ומשווה אותו ליום שבו נעשה עגל הזהב. תיאור זה מופיע רק עוד פעם אחת בגמרא – במסכת שבת.
משנה שבת פרק א’ משנה ד
וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:
המשנה מתייחסת לשתי הלכות מסוימות מדיני יציאה בשבת, ששייכות לקובץ הלכות מיוחד – הלכות עליית חנניה בן חזקיה.
פירוש קהתי שם
חנניה בן חזקיה היה גדול בדורו, וכשביקשו חכמי דורו לגנוז ספר יחזקאל, מאחר שמצאו בו דברים הנראים כסותרים דברי תורה, נתייחד חנניה בן חזקיה בעלייתו וחיבר פירוש לספר יחזקאל [שיישב את הסתירות]… והיו באים החכמים לבקרו, וקובעים אז הלכות וגוזרים גזירות, ופעם “נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל” – שנחלקו בית שמאי ובית הלל, וכשעמדו שם למניין מצאו שבית שמאי הם הרוב ונקבעה הלכה למעשה כמותם, “וּשְׁמֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם” – כמפורט בגמרא.
הגמרא מונה את שמונה עשרה ההלכות שנקבעו כבית שמאי ומתארת את המחלוקת העזה לגביהן:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז עמוד א
הַבּוֹצֵר לַגַּת, שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר. אָמַר לוֹ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? אָמַר לוֹ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טוּמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה.
נָעֲצוּ חֶרֶב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמְרוּ: הַנִּכְנָס – יִכָּנֵס, וְהַיּוֹצֵא – אַל יֵצֵא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל. וּגְזוּר שַׁמַּאי וְהִלֵּל וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ גְּזוּר וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ.
בניגוד למחלוקות הרבות האחרות שאנחנו מכירות בין הלל ושמאי, המחלוקת הזו מסתיימת באופן חריג וקשה, כששמאי לא נותן מקום לדעתו של הלל להישמע בבית המדרש. אנחנו רגילות שהלל ושמאי חולקים בנושאים רבים ולעתים קרובות, ומתוך המחלוקות שלהם נבעו חידושים רבים ותובנות עמוקות. גם באירוע הזה חוזר התיאור שמצאנו בסיפור תרגום השבעים – “כיום שנעשה בו העגל”, וניתן למצוא קו שמחבר בין שני האירועים: השלילה של דעות מרובות והבנות מגוונות בפירוש התורה ובלימודה.
- מהו הקו המחבר בין מעשה תרגום השבעים לבין המחלוקת הזו של הלל ושמאי?
- מדוע בשני הסיפורים חוזרת ההשוואה למעשה העגל?
מהות מעשה התרגום
דרך הגמרא בקידושין ובסנהדרין, נבין יותר מהי מהות מעשה התרגום, במה הוא פוגע ועד כמה הוא בעייתי.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ל”ד עמוד א
אמר אביי: דאמר קרא ״אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי כי עז לא-להים״. מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דבי רבי ישמעאל תנא: ״וכפטיש יפצץ סלע״ – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
הגמרא מתארת לנו בישירות את הייחודיות שבדברי השם, דברי תורה: לכל אימרה ולכל פסוק יש כמה וכמה טעמים, פירושים והשלכות אפשריות. אין זו תופעת לוואי, אלא הדרך שבה צריכים להתבטא דברי ה’ בעולם – הקדושה שבאמת האלוקית, שמובאת בתורה, היא שבמפגש עם בני האדם ועם העולם היא מכילה שפע של אפשרויות שונות של הבנה ומפגש עימה.
תרגום התורה אולי עוזר להבנה כלשהי, בסיסית עימה, אולם הוא גם בהכרח גוזר שההבנה תהיה ותישאר חלקית, ולא תוכל להכיל ולרמז אל האינסוף שטמון במילים המקוריות.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ”ט עמוד א
רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי. והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף.
רבי יהודה מתאר כאן בבירור תפיסה קשה של מעשה התרגום: גם תרגום שנצמד למשמעות הפסוק (ולצורה שלו) הוא בדיה, המצאה ממש. כל תרגום שמשנה אפילו קצת מהמשמעות שבפסוקים הוא חילול ה’ ממש – חירוף וגידוף.
- לאור המקורות הנוספים שראינו, נסו להגדיר בדיוק – מה המשמעות של תרגום התורה עבור חז”ל?
- מה להבנתכן הולך לאיבוד בתרגום של לשון הקודש?
- האם אתן יכולות לחשוב על דברים נוספים שיש להם ערך רק בצורה המקורית או בהקשר המקורי שלהם, ושלא שומרים על הערך שלהם אם נשנה אותם?
מעלת השימוש בלשון הקודש
ראינו עד כה את ההשלכות הקשות של מעשה התרגום. מנגד, המקורות הבאים ממחישים את מעלת התפילה דווקא בלשון הקודש. המשנה במסכת סוטה דנה בברכות וטקסטים הנאמרים בהקשרים שונים לאורך מעגל השנה והחיים, ומחלקת בין אלו שיכולים להיאמר בכל לשון לאלו שניתן לקרוא רק בלשון הקודש.
משנה מסכת סוטה פרק ז’ משניות א-ב
אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון:
ואלו נאמרין בלשון הקדש. מקרא בכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם:
ה”משנה ברורה” מבאר שמהות ההיתר לומר טקסטים מסוימים בכל לשון היא לאפשר לאדם להבין מה הוא אומר, ולומר אותם בשפה שלו. למרות ההיתר, יש עדיין חשיבות מיוחדת לתפילה בלשון הקודש, המשמרת את מלוא הרבדים והמשמעויות המקופלים בכל מילה.
משנה ברורה (אורח חיים) סימן ס”ב סעיף ב
בכל לשון – ודוקא שמבין באותו הלשון. והוא הדין בתפלה וברכת המזון ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל. וכל זה מצד הדין אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש, כן כתב הב”ח בסימן קצ”ג.
ועיין בספרי האחרונים, דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כי אם בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב, כגון תיבת “ושננתם” יש בו כמה ביאורים – אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד, כמו שאמרו חז”ל “שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו”. וכן כמה וכמה תיבות שבקריאת שמע שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר כגון תיבת “את” ותיבת “לטוטפות” וכדומה. אבל כשאנו קוראין שמע בלשון הקודש, וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות, אפילו אם אינו מבין הלשון יצא, דזה אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבקריאת שמע, שהכונה בו לעיכובא.
- מה ההבדל בין התפילות שנאמרות רק בלשון הקודש לתפילות שיכולות להיאמר בכל שפה?
- מה עלול ללכת לאיבוד בפעולת התרגום?
- האם נוספה לכם הבנה נוספת למעשה תרגום השבעים?
מעבר לשינוי לשוני בלבד
שני המקורות הבאים, מהאחרונים, מעמיקים עוד יותר את ההבנה שלנו של המשבר הגדול שבתרגום.
הקדמת “ערוך השולחן”, ל’
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת “שירה”, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.
מאמרי הראי”ה, “לזכרו של לורד בלפור”
התורה, התנ”ך בכללו, היא המגילה אשר ראה יחזקאל בחזיונו, מגילת ספר כתובה פנים ואחור. היחש שלנו עם התורה שהיא חיינו, אוצר החיים שלנו, הוא כולו יחש פנימי, והיחש של כל העמים אליה הוא יחש חיצוני. היחש הזה מחולק וגם מאוחד, כמו שמהותנו בעצמה מציינת את ההבדלה מן העמים ואת ההצטרפות לכולם יחד.
אנחנו קוראים את המגילה הזאת, החובקת זרועות עולם והגדולה מכל ערכי העולם כולם, בהערכה מופלגת מאד והם ג”כ קוראים אותה. אולם ההבדל בינינו וביניהם הוא, שאנו קוראים אותה מצד הפנים שלה, מעבר מזה, וכל העמים כולם אמנם גם הם מוכרחים להיות כורעי ברך לפני חסנה, תפארתה, קדושתה ואמתתה של התורה, אבל הם קוראים אותה מאחור, מצדה החיצוני. וערפליות רבה שרויה על הקשב שמקשיבים אפילו בחירי העמים את הד הקול של דברי התורה, של המגילה הנבואית, של ספר הספרים, בהיותו נקרא מהם לא לפנים, כ”א לאחור, לא מאותו הצד שהחיים הפנימיים של רוח ה’ אשר במלא עולמו יונקים ממנו כ”א מצד הרבה כהה והרבה חלוש מזה.
אבל ביותר אנו סובלים מקוראי המגילה שלא כדרכה, מהקוראים אותה למפרע, מהמסרסים את כוונותיה ואת הוד קדושתה הניתן באור הפנים לנו, ואך לנו, “כי באור פניך נתת לנו ה’ אלקינו תורת חיים ואהבת חסד”. […]
אמנם אנחנו יודעים שגם אם העכוב הלשוני יוסר, יש עוד הבדל גדול בין ההקשבה שלנו את הד הקול של הספר הנצחי, שבו קבועה כל עצמיותנו ובו משתקפים חיינו בכל בהירותם המקורית, ובין ההקשבה של כל העמים אפילו הטובים שבהם. אשר על כן מגילת קדשנו היא תמיד מגילה כפולה כתובה פנים ואחור.
“ערוך השולחן” מדמה כאן את התורה לשירה, ומגלה לנו שהיופי הגדול שלה, התפארת שלה, מקורו דווקא בהרמוניה של מגוון הקולות והפרשנויות שהיא מאפשרת.
הרב קוק מדייק שאת התורה אפשר לתפוס בשני אופנים – מבפנים ומבחוץ. כמו שטיח מפואר, שמי שמתבונן בצד האחורי שלו יכול אמנם לראות כמה חוטים שונים הוא משלב וכמה מורכבת האריגה שלו, אבל לא יכול באמת לראות את מלוא היופי שלו ואת כל הפרטים הקטנים בלי להסתכל על הצד הנכון, הקדמי, כך גם אומות העולם הבוחנות את התורה. הן בהחלט יכולות לכבד ולהעריך את קדושת התורה ותפארתה, אבל המבט שלהן הוא חיצוני. רק עם ישראל, שחי את התורה ומביט בה מבפנים, יכול לתפוס את מלוא העומק שלה ולזהות בה את חייו, שמשתקפים בה “בכל בהירותם המקורית”.
- מה מוסיפים לנו הדימויים של “ערוך השולחן” ושל הרב קוק להבנה של מעשה התרגום? מה קורה בעקבות התרגום, ומה הולך לאיבוד בגללו?
- מה מייחד את התורה עבור עם ישראל, והופך אותה למשמעותית יותר דווקא לו? האם זאת אומרת שאין מקום לאומות העולם בלימוד התורה ובפירושה? מה המגבלות שלהם?
